New Stage - Go To Main Page

יעלי תמיר
/
דלי ריק ריק

דלי ריק בגוון ירוק זית נתחייך בכניסה אל בניין הממשל, צרור
מכתבים הוטמנו בידיים רפויות.
שקיקה לא הייתה קיימת בה, רצון דק לסיום. גימור מוחלט של
תפקידה.
לעיתים ביקרה בתערוכות מצויירות, נכנסת ומשלמת את המחיר
המדויק, מצמידה את השטרות מטה, ללא מבט ישר, משחק שכזה.
היא מתעלסת עם ערומה. פנים אל פנים. מילוט של אומץ.
פנים רבות לשטח מחיה, אהבה, נוהגים.
איך קרה שנפלו בין ירכיה פירורי קול עשו, ידיים חלקות. איך
תמצא את גרעיני הפתח, תכיר את השחקים של עיר הבתולה הממורמרת?

בורג חלוד תקוע לה בין אוזנה לבין צווארה. ליצן עם פה משורטט
צוחק לעברה, מנסה בידיים זריזות לתפוס ממון  או יוקרה אחרת.
היא אהבה להלך בעיר הזו, לגדוש את מעט האור, להביט אל הבתים.
אור טוב קנא לה. רכון.
כוס סודה הגבירה את הצימאון, חישוב מהיר של מספרים, קולות
וצרכים. השיער בדמה רתח. עשו ישב על מועקתה. הבתולה ממורמרת.
לשון מר. חורז לזר, עכבר, נגמר. עוד לא.
שדה של רוח עמוקה, היא לא מתהלכת שם לבדה, מקרים קורים.  היא
תופסת את אחד מחבריה. מעטים מהלכים לרקוד.
שדות על שדות. רגל ויד מגובשות לקראת התנועה הבאה, הלשון
מתאפקת. תיאטרון משא נמצא כבד לכתפיה, גבר זר חודר אל תוכה
בחיוך.  דם משכנע עור יחף וחשוף.
כבדות נטולת קפאין, שורשי מתיקות. בר. איזו מילה קלה ועצומה.
פותחת את מה שסגרנו במשך שנים. לילה של חרוזים.
הנה, היא כבר זוכרת את אחד מחבריה. מזיז לעברה, עקמומיות של
זניחה בפניו, גם אני נוטה להזניח. חושבת. יודעת.
מבט מוכר, כסאות אכזרים, עיניים מדממות.
רחבת הריקודים בוהקת, תנועות שתולות בגופות שאולים. פנים רבות.


לקט צינורות נדחס בפיה, צינורות של אהבה, הוא קרא להם. הצבע
שלהם מרגש וצורתם כנועה, מחיר מציאה. היא מצאה צינורות בצבעים
קורצים וירוקים בתוך מגירת זמן. שנתיים, אולי שנתיים וקצת שלא
משכה אותם אליה.
הנסיעות הארוכות בדרך אל המחוז הנמיכו את אמונתה, ספקנות
מגושמת. היא נרתעה מכל מבט של נער שחור, אצבע מאוהבת מתעקמת
ומסתתרת. שיחים של מסטיק להלבנת השן או הלבנה אחרת.
מבחינתה מספיקות העיניים. היא מספרת שאת היופי הרגעי שום איבר
לא יוכל לקחת מהן.
פעם, ברחוב אחד, התכופפה לאסוף מי מלח שנפלו מגוף אישה נאה.
הרחוב היה מטונף ומלא באקורדים צורמים. היא התגאתה בפני חבריה
על מציאת המים. מים טהורים.
היא עוד תגיע. אני בטוחה, היא לא מודעת לעוצם האבדה. אמרה.
המים עדיין מונחים בתוך כלי שקוף, טלסקופ של שעורי ביולוגיה
לידם, על הכלי מודבקת חתיכת בריסטול מאבד צבעו- אני עדיין
מאמינה. לא לגעת.
כתב גדול ומדויק, כמו בהזמנות לחתונות מודרניות, כמו שער
למחברת ספרות ביום הראשון לשנה.


המחול משתולל, נהיה מופשט ומרושע. בוא ונתרפק עליו, הייתה מזהה
עוד חבר בקהל. משתולל או שולל.
כל הדרך אל מסך זה, פסים ירוקים ואדומים. פחים מלאים בביקורת
עצמית, מבט, חיוך , עיניים.
ברגע הזר האדישות מנצחת אותה, בולעת את אותו חלום, מכה בלי
רחמים ומגיעה. דקה. שנתיים. שנתיים וקצת.
איסוף בסוף. כלי מהודר, גס מתאווה, מריח מעץ אורן מבושם- צהוב,
כזה שמקבלים בשקל בתחנות הדלק. נוסע.
איבר נוזל ונתעב נתקע בראשה, ללא בחירה. בחירת החול וחיוכים של
סרק. חמש קפיצות למלתחה, נייר טואלט מעוך בין ירכיה, שיער
בפסים ירוקים.







היא נצבטת מלחיים זוהרות, אף ישר. שיר הקבינט מתנגן בתוכה, עם
התופים, הקצב, איברים נעים.
איבר מסוים. בוא ונשוט אחריו, נסחוף את גידולינו בגודל המעמד.
צמח מלוכלך. ניירות טואלט. מלאים מפוזרים באדמת החדר.
אי.
צי שלם של אוניות פלדה, יופי ופתגם יקר. אותה השאלה וחשיבה על
הקבר. קבורות בהן ידים יפות וריחות של מנטה עולים ממנו. בפעם
השלישית שביקרה שם, הריח החריף.
אצבעותיה טבלו בו, אחר כך טבלה ידיה במקום המסומן לכוהנים
בלבד. טהורה.
היא אמרה את המילים הכתובות שם. לאחר הנטילה. שלוש פעמים לכל
יד. דבר לא קרה.
בדרך חזרה שטפה ידיה בשדה אחד, לגידול כרובים.
השתעשעה מהמחשבה.
כוהנת הכרובים, היא תקרא לעצמה, למען תזכור את הדלות ושפלות
הנבואה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/12/00 2:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלי תמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה