לפחד יש צורה. הוא נראה כמו סכין או כמו מסרגה חדה. והוא חודר
ומחורר כל איבר בגוף. לא פוסח על אף נקודה. והוא צועק. משפיל
אותך. טוחן עד לעפר דק. לוחש באוזניים את הדברים הנוראים מכל.
ואין אף אחד שיוכל לגרש אותו פרט לעצמך. אתה מנסה להלחם בידיים
קשורות. אבל הוא, הוא לא מוותר וגם לא מרחם. תמיד הוא אומר את
הדבר הנכון. תמיד.
ושואל את השאלות הכי קשות: מה אם זה סתם שיגעון? סתם רצון
לצעצוע חדש?  ולמה אף פעם, אבל א ף פ ע ם את לא יכולה לסיים את
מה שהתחלת בו? לדבוק במשהו שבחרת? למה תמיד את חייבת לשנות
ולהשתנות? למה האימפולסיביות הזו?
ומה אני יכולה לענות? האימפולסיביות זה בשביל להרגיש חיים.
בשביל לא להיות צללית. זה בשביל מה. זאת ההתעמלות של הנפש
והשכל. אבל הוא - הפחד לא מבין. הוא לא יודע. לא יודע שזה
בשביל למנוע מהתסכול לבוא. בשביל למנוע מהתסכול לשבת בדרך קבע.

את הפחד כל זה לא מעניין. הוא רק מחכה לרגע של חולשה, לרגע של
חוסר תשומת לב כדי לסרס. אז אני מנצלת כאן את הדף הזה. בשביל
להחזיר חזרה. במכות קטנות ורכות. בלי קוצים. להחזיר לו בעיניים
מכווצות ממאמץ. לומר לו כאן ועכשיו: אני אכופף אותך. אתה לא
תיגע בי. אני בטוחה בעצמי. ואחרי שהוא יברח אני אשאל בשקט כדי
שלא יחזור, האמנם?