אני רוצה לברוח.
ללכת לאורך הים אל תוך השקיעה עד שאני אתפוס אותה,
או לפחות אהיה לידה. כי היא לא צריכה לגעת בי או לדבר איתי
מספיק שהיא לידי ואני אתחמם בלב. איזה מוזר אני חם על גברת
חמה.
לפעמים כשאני מדמיין אני יכול לראות את עצמי בעיני רוחי עף אל
השמיים, מעל כל הבניינים, מעל כל הערים, ישר למעלה, ישר אל תוך
השמיים הכחולים.
כשאני חושב על עצמי ככה אני מדמיין שיש לי כנפיים של מלאך
שנושאות אותי אל על. וכשאני מגיע לאיזושהי נקודה רחוקה שם
ברקיע, שממנה אני רואה את הכל כל כך קטן ורוב מה שמסביבי זה
הכחול הגדול, אני מרגיש תחושה של חופש מוחלט (לא שאני יודע מה
זה).
תחושה כזאת של שיחרור מעכבות שבו אני מרגיש שאני יכול הכל ולא
מפריע לי כבר שום דבר.
ואני ניזכר פתאום שאני לבד.
אז בשביל להשלים את התמונה אני מדמיין לי מישהי יפייפיה, אבל
היא לא כל כך יפה בגלל איך שהיא נראית, כי אני לא ממש רואה
אותה אני רק מזהה דמות של אישה.
היא יפה בגלל שאני חושב שהיא יפה וזאת סיבה מספיק טובה (לפחות
לדעתי).
אני גם לא ממש מכיר אותה כי אנחנו אף פעם לא מדברים,
אנחנו פשוט מסתכלים אחד על השני כמו שאוהבים צריכים ובדרך כלל
עושים.
ואז כשאני מתחיל להרגיש כמה שהיא יפה או לחשוב כמה שאני אוהב
אותה, אנחנו מתחבקים ותמיד החיבוק שלה חם ואוהב ותמיד גורם לי
להרגיש יותר טוב.
ואז כשאני מרגיש ששום דבר כבר לא יכול להיות יותר טוב, אני
מתעורר זוכר כל שניה ושניה מהחלום ומתענה כשאני חוזר להכיר
במציאות העגומה
ולכן אני אומר שאני אוהב את גברת חמה כי גם כשהיא הולכת היא
תמיד חוזרת, וגם היא אוהבת אותי,
הרי היא זורחת תמיד בשבילי .