האמת היא- שרוב הסיפורים שלי נראים פלצנים לאללה. אני הרבה
יותר חזקה בחיבורים, בשירים, בקטעים ביקורתיים אבל כשזה מגיע
לתיאור המצבים שבחיים שלי אני נמצאת בהם- אני נכשלת ובגדול.
אני שונאת להישמע צינית מדי, מזויפת מדי ורגשנית מדי- כי כול
זה גורם לתדמית שלי להראות מבוגרת מדי לגילה ומתנשאת מדי בשביל
כל גיל! זה לא שיש לי בעיות בהבעה, זה פשוט שבזמן האחרון אני
מסתכלת בארבע עיניים על איך אני מתנהגת וכמה מזויפת אני נשמעת.
משום מה הקטע הזה של לכתוב על עצמי נראה לי לא נכון, כי יכול
להיות שאת הקטע הזה בעוד כמה שנים ואולי אפילו ימים אני אכתוב
והוא לא יהיה אותו דבר. לפי דעתי התקופה הזאת היא התקופה הכי
רגישה שלי. וזה לא שאני כזה בן אדם רגשן- אבל פשוט כל כך הרבה
לבנים זזות אצלי בזמן האחרון, כאילו מישהו יושב שם ודוחף אותם
ימינה ושמאלה בלי שאני יודעת בכלל, הוא בונה והורס הורס ובונה,
בלי אישורי קבלן ובלי תוכניות עבודה- ועבודה של יום שלם הולכת
לפח בסוף היום- וכול זה על חשבוני. אני לא מרחמת על עצמי- את
הרחמים אני שומרת לאלה שבאמת צריכים אותם, ואני עדיין לא
ברשימת הנזקקים והנתמכים. אולי בעצם בנתמכים כן, כי בזמן
האחרון אני מגלה יותר חרא על עצמי מאשר בכול זמן אחר... האמת
שכבר נמאס לי. בזמן הקצר שאני חיה תמיד חשבתי שיש לי רשת
ביטחון עצמי ענקית שאני יכולה ליפול עליה מתי שבא לי, ותמיד
נראיתי הרבה יותר חזקה מכל הנמלים בתל. עכשיו אני מבינה שאולי
זה היה רק זיוף שבעזרתו התמודדתי- כי ברגע שהמבוגרים הזקנים
שלי מתחילים לריב, כל העולם שלי מתרסק לחלקים- מתמוטט לי מול
העיניים ואני רק רואה את הצד השני של השולחן שאני מתחבאת
מתחתיו- תרתי משמע. האני הקודמת הייתה צוחקת על זה- כי אני עם
הביטחון העצום והגאווה הגדולה וכושר ההלחמות למען הצדק, היא
פשוט מודל לחיקוי לאני החדשה המפוחדת, אולי המבוהלת,
והאמיתית... יכול להיות. מפחידה אותי המחשבה שאני סטטיסטיקה
מפוחדת. מאלה שהרשת שלהם עשויה מחוטי משי ולא מחוטי ברזל- כמו
פעם.
העולם נראה לי כל כך ענק ושחור כמו איזה ענן- ואני נוטה כבר לא
להתייחס לחיים ברצינות ולעבור הלאה. לוותר על הדברים שלי,
שהייתי מוכרת איתם במשך כל כך הרבה זמן ועכשיו הם נפרדים ממני
ונזרקים לאיזה מקום אחר. כול המוטיבציה שלי, האנרגיה שלי,
כאילו בכלל לא הייתה קיימת. האמביציה האינסופית שלי כאילו
שחוקה, ואני עדיין כל כך נקייה וטהורה ועוד לא עברתי שום דבר-
אני עדיין צעירה ומרגישה אולי כמו מתוך סרט נעורים אמריקאים.
סרט אמריקאי, אחלה דימוי. בסרטים אמריקאים יש חתיכים וחתיכות,
ואני חושבת שהעיסוק הזה שנראה לי כזה מפתה ונעים הוא כבר אכזבה
די גדולה. מה אני צריכה עכשיו קטעים רומנטיים עם חתיכים באמצע
התמהוניות המופנמת שלי? אפילו להגיד את זה - זה נשמע נורא.
באמת. מה אני צריכה איזה חתיך שייקח אותי לטייל ויראה לי את
הסרט החדש של איזה שחקנית מאנגליה? ואולי אני בחיים לא אמצא את
אותו אדם שיבין איפה שאני, כי אני מחפשת את עצמי החדשה איפה
שכולם זרקו את עצמם- הישנים. תודו שגם זה מפחיד. מפחיד מאוד
לשמוע כזה דבר ממני. אין לי שום סימני החייאה. אני אפילו לא
עושה קולות של משהו חי.
מה יש לי לתת... אני לא יודעת. בינתיים הבלבול והפחד שלי הרבה
יותר דומיננטיים
מהשמחה וההבנה שלי. הפסקתי להיאבק לעזאזל! הפסקתי להלחם באמת
ובצדק! זה כמו שאנשים יפסיקו להתגייס לצבא, אותו דבר. אותה
התכונה שהיא כמו אוויר בשבילי נעלמה. כבר אין לי מה לצעוק, אני
מרגישה כמו כלום, אין לי על מה להילחם.
ואולי זה עדיין לא מאוחר. אולי אני סתם מישהי שכלאה לעצמה את
הכנפיים בתוך כלוב, והיא מרוב ייאוש כבר הפסיקה להיאבק.
אולי...? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.