"תגיד, קותי אחי, יש לך אולי איזו סיגריה עליך?"
את הקול של ישו זיהיתי מקילומטרים, חוצמזה שהוא גם תמיד היה
שואל את אותה השאלה - "יש לך סיגריה?".

ישו היה שנורר רציני בענייני סיגריות, בוא נגיד שאני מביא לו
בערך שתי סיגריות ביום, ואני נמצא פה בערך 100 שנה, אז זה יוצא
די הרבה, זאת אחת הסיבות שאני רוצה לבקש העברה לגיהינום.
הקטע עם ישו היה שהוא לא רצה שאבא שלו יקלוט שהוא מעשן אז הוא
לא היה קונה סיגריות מחדרי הסחר. חדרי הסחר זה בעצם מעליות
ניידות בהן עוברים כל המוצרים שמייצרים בגיהינום ורוצים למכור
בגן-עדן, ולהפך. בגיהינום היו מייצרים המון דברים ממש להיט כמו
הסיגריות כמובן, שוקולד, עשבים למיניהם... לעומת זאת בגן-עדן
ייצרו רק דברים מעאפנים כמו "הערכה לחוזר בתשובה" לדוגמא.
אני נמצא בגן-עדן כבר 100 שנה ועדיין לא קלטתי למה עבדתי כל-כך
קשה בחיים שלי. היו כל-כך הרבה פיתויים ודברים שמשכו אותי ואני
וויתרתי מפחד למה שיקרה לי, ועכשיו אני חי בסיוט, כל האנשים פה
הם דוסים מלוקקים וצבועים, ורמת הנחמדות פה משגעת אותי, כנראה
שאני לא בנוי לפה.
האמת שכבר הרבה זמן תכננתי לעבור, וחשבתי לבקש העברה, אבל
הבעיה עם ההעברות, לפי השמועות מחדרי הסחר, זה שאלוהים רוצה
להעניש את אלו שלא מעריכים את גן-עדן אז הוא שם אותם בקטע הכי
גרוע של הגיהינום, משהו כמו עזה, ולא נותן להם לצאת עד שהנשמה
שלהם כבר מתפוררת לחלוטין.
יש לי כאן חבר, קצת גדול ממני, איוב, הוא גם מתחרט על מה שעבר
בחייו לעומת מה שקיבל בתמורה בשמיים... ביחד, תכננו בריחה
משותפת מגן-עדן.

הוצאתי את קופסת ה"ווינסטון לייטס" מהכיס ושלפתי שתי סיגריות.
הבאתי אחת לישו ואת השניה שמתי בפי והדלקתי. ישו הסתכל סביבו
בחשש ולבסוף הדליק את הסיגריה.
- "קותי, מה נסגר עם המקום הזה?" שאל ישו.
- "מ'זאת'ומרת?" שאלתי בחזרה.
- "שמעתי שאתה מתכנן להסתלק מהחור הזה, זה נכון?" ישו לקח
שאכטה מהירה מהסיגריה והשתעל קלות.
- "אולי, למה מה אתה יודע?" שאלתי שוב.
- "אוקי קותי, די לזיין את השכל, אני יודע שאתה ואיוב מתכננים
בריחה, אל תשחק אותה כאילו אתה לא יודע על מה אני מדבר, אוקי?!
אני אולי צדיק אבל אני לא מטומטם. בקיצור, לנקודה שלי, אני
בעסק!"
האמת היא שהייתי קצת בהלם מהעובדה שישו רוצה לברוח מגן-עדן.
- "תבין אותי קותי, כשאני מתתי והבאתי את כל החברה איתי אז
הכל היה כאן בסבבה, היינו יושבים, משחקים שש-בש, מעשנים
בצ'ילום, הכל היה סרטים טובים, אבל עכשיו כשאבא חזר מהחופשה ,
המקום נהיה כמו בית חולים לפגועים בנפשם, כולם הולכים בשקט
ולוקחים את הכדורים שלהם... שמעתי שבעולם למטה אפשר לעשות חיים
באמת, קותי, אתם לא זזים מפה בלעדי!".

אחרי השיחה אותו יום עם ישו נהייתי קצת יותר בטוח בעצמי, אחרי
הכל ישו נחשב לסמכות.
אז אני, איוב וישו היינו יושבים באיזו פינה ומתכננים את
הבריחה, הרעיון שלנו היה לעלות על אחד מחדרי הסחר שגמר את
הסחורה שלו, להתחבא בתוך הארגזים הריקים, ואז פשוט לרדת כשהוא
עוצר.
והכי חשוב - לארוז בגדים קיציים.
ישו היה בן-אדם הרבה יותר נחמד ממה שחשבתי, הוא לא היה סתם אפס
שמתחנף לאבא שלו, היה לו רצון משלו אבל הוא פשוט לא יכל לעשות
כלום כי אבא שלו טיפוס אסרטיבי למדי.
שבוע אחרי השיחה הראשונית שלי עם ישו ברחנו מגן-עדן. הדרך
הייתה ממש קצרה אבל יצאתי עם בחילה קלה, הקטע היה שאיוב השתפן
ברגע האחרון, אז בסוף היינו רק אני וישו.
חיכינו שהזבנים של חדר הסחר יצאו ממנו ואז העפנו את הקופסאות
ויצאנו מהמחבוא, היינו ממש שמחים ורקדנו, אבל נהיה לנו חם אז
הפסקנו אחרי בערך שתי דקות.
יצאנו מהחדר וראינו את הגיהינום, היו בו בניינים ממש גבוהים
וכל האנשים נראו עסוקים ומיהרו לאנשהוא. כשהתרחקנו מחדרי הסחר
ראינו שהם בלתי נראים לאנשים שאכלסו את גיהינום, וכל עוברי
האורח פשוט צעדו דרכם.
המשכנו ללכת ואף אחד לא ממש שם לב אלינו או ניסה להלשין על
"החבר'ה שהסתננו לגיהינום".
הסתכלתי טוב טוב על המקום והוא נראה לי ממש כמו תל-אביב. אז
רציתי לבדוק את זה.
עצרנו מונית וביקשתי שיקחו אותי לאיפה שגרתי פעם ברחוב הקישון
60, בפלורנטין.
הנהג התימני הסתכל עלי דרך המראה והנהן. אחרי בערך עשרים דקות
נסיעה לצלילי מוסיקה מזרחית הגענו.
המקום נראה מבחוץ בדיוק כמו הבית שלי רק קצת יותר ישן.
- "תגיד ישו, לא היינו אמורים להגיע לגיהינום?" שאלתי את בן
האלוהים שעמד לידי עם מבט מבולבל.
- "קותי, אחי, כנראה שלאבא יש חוש הומור" הוא אמר באיטיות
כשעל פניו נפרש חיוך של הבנה.
הבטתי בישו והבנתי גם אני.
- "כוס אחטק ישו, איך לא עלית על זה לפני כן?" שאלתי בכעס.
- "מה זה משנה עכשיו. אחי, יש לך אולי איזו סיגריה להביא לי?"
שאל כדרכו זה 100 שנה.
- "לא, נגמרו לי." עניתי.
באותו לילה אני וישו שדדנו פיצוציה ברחוב קינג ג'ורג', לאן כבר
נגיע, לגיהינום?