אני מחפשת אהבה.
אני מחפשת רק אהבה. ענקית. כל הזמן.
אני מחפשת בוערת, כמו שריפה ענקית. אני נטרפת מאהבה, רוצה
להתחבר אליה. נמשכת אליה כמו פרפר, מתמגנטת למאיפה שזה רק
יבוא. רוצה להניק ולינוק כמה שיותר. כמה שרק אפשר.
אני כותבת מכתבי אהבה לאהובי לעתיד.
אהובי היקר, אני כותבת לו. אין לי מילים.
אני לא יודעת מי אתה. אפילו לא איך אתה נראה. וקשה לי.
אני לא בטוחה שאתה אוהב אותי. אולי אתה רק רוצה לנצל אותי.
לקחת את כל המכתבים והאהבה, להתגלץ' על הגוף המטורף שלי, לחלוב
כל טיפה ולברוח.
אהוב יקר, פושע, מנוול, אני כותבת לו. אני אתן לך הכל, אבל אתה
הרי תבגוד בי, ואני אהרוג אותך. קראתי את המכתב מהתחלה ודמעות
נקוו בעיני: מה עשיתי? למה יריתי בו?
הוא אהב אותי כל כך, עכשיו אני שוב לבד.
אני מקמטת את המכתב וזורקת לפח. לא יודעת מה עובר עלי. אולי
אני חולה.
כל היום אני מחפשת אהבה. בשוק הכרמל, באוניברסיטה, בשינקין,
ברכבת צפון, בדיזנגוף סנטר. לפני חודשיים נזרקתי מהרכבת תחנה
אחת לפני תחנה סופית. מאז אני כאן.
בהתחלה ניסיתי לקפוץ על כל קרון שרק עבר בסביבה, אבל רובם
אפילו לא יצאו מהתחנה.
אחר כך החלטתי שלפני שקופצים כדאי לברר לאן זה נוסע, אבל אין
מודיעין, לא כתוב שום דבר בשום מקום, ואם שואלים אותם אז הם לא
עונים, או משקרים.
ההבדל הקטן ביני לבין נשים אחרות זה שבראש שלהן הן רכבות
מהירות, שמפליגות בין תחנות מלאות גברים. ככה הן נוסעות בכיף,
עוצרות איפה שבא להן, מפליצות מרוב אושר. אני, לעומת זאת,
מרגישה תקועה לנצח בתור נוסעת קטנה ואבודה במבוך של מחילות,
יציאות, עליות ודלתות אוטומטיות שנסגרות לי בפרצוף (הזהרי פן
תיתפסנה אצבעותייך בדלת האוטומטית). אני מנסה לאכוף על עצמי
טריקים נשיים בתקווה שיעבדו: מנקה את הבית, מגהצת, יוצאת למסע
קניות, אוכלת יוגורט. כלום לא עוזר. אולי הבטחון העצמי שלי
נסדק, או שזה סתם נדמה לי ואני רק מכניסה את עצמי לדיכאון עוד
יותר. אפשר לחשוב שכל האנשים בעולם בוערים עכשיו באהבה מושלמת,
יפה, כמו שאני רוצה. אולי אחת מאלף. בסין, איפה שיש חצי מליארד
סיניות קטנות ומתוקות, וכל הגברים בנויים לפי אותה המידה
ואוכלים אורז. קומוניזם. לא חשוב. לילה טוב אמילי : )