שמי יפעת פיי. אני בת 28, רווקה, בעלת 12 שנות לימוד ושירות
צבאי תקין. יש לי תעודת בגרות מלאה ובתיכון למדתי במגמת
אלקטרוניקה.
אלו, פחות או יותר, כל הפרטים החשובים שיכולתי לכתוב על עצמי
כשהגשתי מועמדות לתפקיד במעבדת מחשבים קטנה, שמן הסתם סבלה
מהמשבר בענף ההיי טק. אבל כל תפקיד הוא טוב יותר מתפקיד הפקידה
הזוטרה בסופרמרקט השכונתי (היחידה שנולדה בישראל), התפקיד
הנוכחי שלי.
כל החבר'ה מהתיכון שנשארו בסביבה באים לקנות שם, והם באים עם
חליפות יקרות או עם הילדים שלהם. ואני צריכה לשאול בקול מתוק:
'כרטיס חבר מועדון?'
כמה ימים לאחר הגשת המועמדות הוזמנתי לראיון. בלילה שלפני
אמרתי ליונית (שותפה לדירה וחברה טובה) שתעיר אותי בעשרים לתשע
והלכתי לישון.
בבוקר היא העירה אותי עם חביתה במחבת, ישר מול הפרצוף.
"בווווווקר טווווווווב!!!" היא קראה בשמחה מעצבנת. "למה כל כך
מוקדם, עכשיו אמצע הלילה!" רטנתי. "ככה את ביקשת," היא השיבה
"עכשיו תשע ועשרים." תשע ועשרים?!
התלבשתי בבגדים הכי נוראיים שיש לי (משום מה הם יצאו לי
ראשונים), שפכתי את החביתה לפה ויצאתי. באוטו, תוך כדי נסיעה,
עוד הוצאתי את הצהובים מהעיניים (לא הספקתי לעשות את זה קודם)
וכמעט עשיתי תאונה בגלל זה.
אחרתי ב- 20 דקות, ונמסר לי שכבר נמצא המועמד (גבר, כמובן)
המתאים לתפקיד.
חזרתי הביתה עם הרגשה של אפסית, והלכתי לחורשה ליד הבית שלי.
הרבה זכרונות יש לי מהחורשה הזאת, והרבה מחשבות.
ברגעים קשים כמו זה אני חושבת על כך שזה המקום האידיאלי להתאבד
בו. וזה לא יהיה כל כך נורא. העולם יאבד בחורה לוזרית עם נטיות
אובדניות.
המחשבות על כך היו חוזרות אליי שוב ושוב, ותמיד הרגשתי שאעשה
זאת מתישהו.
טיילתי לי עוד קצת, ואז מעדתי על איזו אבן אדומה. יופי. אני כל
כך שומדבר שאני נופלת על אבנים אדומות. קמתי בכבדות וניקיתי את
העפר ממכנסיי. פתאום שמעתי שני בומים כאלה כ- 30 מטר ממני.
הסתכלתי וראיתי את ענפיו של אחד השיחים מתנועעים קצת, כאילו
מישהו עבר לידם בריצה. חידדתי את מבטי אך לא ראיתי דבר. הורדתי
את המבט ותכננתי לחזור הביתה מהר, אך לפתע ראיתי אותו.
נשימתי פסקה. בלעתי את רוקי, וכמעט שנחנקתי (לוזרית!).
על הארץ הייתה מוטלת גופת גבר.
צרחתי. וצרחתי וצרחתי וצרחתי.
אחרי 3 דקות הבנתי שאני יכולה לצרוח כמה שאני רוצה אבל איש לא
ישמע אותי ויבוא לעזרתי. אז ניסיתי לרוץ משם, אבל רגלי פגעה
באבן האדומה ונפלתי. קמתי והמשכתי בניסיון הבריחה, אבל רגלי
פגעה באבן אדומה אחרת, ונפלתי שוב (מאיפה האבנים האדומות האלה
צצו פתאום?!). הבנתי שאין לי ברירה וחזרתי אליו. הוא נראה לי
מוכר, למרות שמעולם לא ראיתי אותו.
הוא נראה כמו אחד מהאנשים שבא לחבק אותם (כשהם חיים, לפחות),
אבל הוא היה מת ועם שני סימנים של כדורים ברקה. התקרבתי
עוד קצת. מת ללא שום ספק. לפתע ראיתי משהו לידו. זה היה
הארנק שלו. פתחתי אותו.
דודי. דודי גלר.
כך היה כתוב בתעודת הזהות שלו. השם הזה נשמע לי מוכר, למרות
שמעולם לא שמעתי אותו.
אחרי שהתעשתתי דחפתי את הארנק לכיסי וטלפנתי למשטרה. הם הגיעו
תוך 10 דקות בערך. "נעים מאד," פנה אליי אחד מהם כשהאחרים
התחילו לפנות את דודי גלר. "אני החוקר של המקרה. קוראם לי מני
פלד. אני צריך לשאול אותך כמה שאלות, ברשותך. האם הכרת את
הנרצח?" "כן," שמעתי את הפה שלי מדבר ללא שליטה. "הייתי החברה
שלו." "לפי מה שאמרת הגעת פה לפני כחצי שעה וראית אתו ללא רוח
חיים. ראית מישהו אחר, פרט לו?" "לא," השבתי בקול שבור אך
החלטי. "אולי ראית פריט כלשהו לידו... משהו?" "שומדבר."
"וידעת על מישהו שיכול היה לעשות דבר כזה?..." הדמעות זלגו על
לחיי. הוא ראה שהתקשיתי לדבר. "לא. ו... וזה בטוח שהוא נרצח?"
"לפי מה שאת גורסת, לא היה לידו שום אקדח או כלי נשק אחר, אז
זה לא מותיר הרבה ברירות. בכל מקרה, נעביר את הגופה למכון
הפתולוגי, לבדיקות, ונדאג לעדכן אותך בכל מה שקורה. אני אזמן
אותך מחר לחקירה. תנסי לנוח בינתיים ולהירגע."
חזרתי הביתה נסערת. לא אמרתי שלום ליונית (זה לא הגיע לה אחרי
הפאשלה של הבוקר), אלא הלכתי לחדרי וטרקתי את הדלת. פתחתי את
הארנק. חוץ מתעודת הזהות היו שם גם רישיון נהיגה, כרטיסיית
אוטובוס, 26 ש"ח ו- 35 אג', עוד מעין כרטיס ביקור או משהו
דומה ששם הייתה כתובה כתובת דירתו, וצרור מפתחות. ההמשך בטח
ברור לכם, למרות שבאותה שעה לא היה לי מושג מה אני עושה. אז
הלכתי לדירה שלו.
הוא גר לא רחוק ממני, דודי גלר. מרחק של כמה רחובות, ובכל זאת
אף פעם לא נפגשנו. בדירת הרווקים שלו היה ריהוט דליל ביותר.
בכניסה היה אגרטל עם חמניות חצי נבולות. על המקרר היה פתק
שנכתב בו: 'אמא התקשרה, להחזיר לה צלצול לאורלנדו.' בסלון
היה פסנתר כנף גדול, ועליו היו מונחים שירים שהוא כתב, עם
התווים שלהם. השירים היו מקסימים. כל קשר בינם ובין המוות היה
מקרי בלבד. הם היו מלאי חיים, וכשקראתי אותם, הם פשוט נתנו טעם
לחיים. ניסיתי לנגן את השירים בפסנתר, אבל לא ממש הצלחתי.
עוד בסלון הייתה כוננית עם ספרים כמו 'מובי דיק', 'החטא
ועונשו', 'האלכימאי', ועוד כמה שלא הכרתי, וגם אלבום אחד.
היו שם תמונות של דודי גלר הילד עם ילדה אחת. מאחורה נכתב:
דודי עם גלית.
היו שם גם תמונות של דודי גלר הנער, עם נערה, ומאחורה נכתב:
דודי עם גלית.
היו שם גם תמונות של דודי גלר בצבא, עם חיילת לידו, ומאחורה
נכתב: דודי עם גלית,
וגם תמונה של דודי גלר מהתקופה האחרונה, לא הרבה לפני מותו. עם
אותה אישה יפה. הם נראו מאושרים מאד, ופניו של דודי היו כל כך
מלאי חיים, עד שזה העביר בי צמרמרות, כמו שעוברת בי כשאני רואה
סרטים מרגשים.
מאחורי התמונה נכתב: דודי עם גלית ז"ל. ז"ל?...
הייתה שם גם תמונה של דודי גלר עם הוריו, ומאחוריה נכתב: דודי
עם אבא ואמא בנמל התעופה, לפני שעזבו לארצות הברית. הבטתי בגב
שתי התמונות האחרונות, ולפתע זה צנח עליי.
דודי גלר לא נרצח. דודי גלר התאבד. במקום שבו אני עצמי
רציתי...
הסתובבתי בדירה עוד שעה ארוכה, אך לא מצאתי מכתב פרידה או משהו
דומה. לדודי גלר לא היה למי להשאיר מכתב כזה, דודי גלר היה
אדם בודד במותו.
בלילה שאחרי לא יכולתי להירדם. דודי גלר הזה... מאיפה הוא כל
כך מוכר לי? איך זה יתכן שהוא יתאבד איפה שאני תכננתי, ודווקא
אני גיליתי אותו? לא חשבתי על גבר כל כך הרבה מאז הפעם
האחרונה שהייתי מאוהבת במישהו. האם יכול להיות... שאני מתאהבת
בדודי גלר? במישהו שמת? האם יכול להיות שהוא הנפש התאומה שלי?
בבוקר היו לי מתחת לעיניים סימנים של אי- שינה, ולא היו לי
צהובים בעיניים. אמרתי ליונית: "אני צריכה להגיד לך משהו." היא
ענתה לי: "פתאום את סולחת לי? מה קרה? אפילו לא קניתי לך מתנה
ששווה כמו כל המשכורת החודשית שלי, עדיין." "יונית, התאהבתי
במישהו שמת." "מה??!!! התאהבת? אז למה לא סיפרת לי? חיכית עד
שהוא ימות? יו, זאת ממש טרגדיה. עד שבאמת התאהבת במישהו הוא
מת... הוא נראה טוב?..." "יונית, לא התאהבתי במישהו ואז הוא
מת. התאהבתי בגבר מת. בגוויה." ואחרי זה סיפרתי לה את כל
הסיפור.
באותו יום זומנתי לחקירה במשטרה. החוקר פלד שאל אותי שאלות על
דודי גלר, על הרקע שלו וכ'ו, ולהפתעתי עניתי לו בידענות רבה,
כאילו אני מכירה אותו המון זמן, ממש כמו גלית.
"אנחנו מנסים לגלות למי היה המניע לעשות זאת. ככל הנראה זה היה
שוד, מאחר ולא נמצא איתו שום ארנק, או כסף או מסמכים." "ולא
יכול להיות שהוא התאבד ומישהו טשטש את הראיות אחריו?" החוקר
פלד הביט בי במבט חשדני. "את בעצמך העדת שלא היה לו אף אחד. אז
מי כבר יכול היה לטשטש את הראיות? זאת סתם השערה מופרעת וחסרת
כל בסיס מציאותי."
קרה לכם פעם שידעתם את התשובה ממש מבפנים, אבל לא יכולתם לגלות
לאיש בגלל שלא הייתה לכך הוכחה? זה מה שקרה לי בדיוק.
וידעתי את זה טוב מאד: דודי גלר התאבד.
בלילה הזה דווקא כן נרדמתי. וחלמתי על דודי. בחלום הוא נישק
אותי (כן, ממש כך!) אבל באמצע הוא הפסיק. הוא התחיל לבכות
ואמר: "האבנים האדומות הן הגורל שלנו. הן הפרידו בינינו,
והפגישו בינינו מחדש. אם לא היית נתקלת באבן הראשונה אז..."
התעוררתי מבוהלת. הבנתי. הבנתי הכל. אלמלא האבן הראשונה הייתי
מגיעה אל דודי גלר בזמן. אלמלא היא היינו נפגשים ומכירים,
והוא, הנפש התאומה שלי, היה חי היום. אל הנשמה התאומה שלי,
שאותה חיפשתי כל החיים, אחרתי בכמה שניות. בזכות האבן
האדומה השנייה לא ברחתי מהמקום, והכרתי את הנשמה התאומה שלי
אחרי מותה.
וכך, בלי טיפת חשיבה, נעלתי נעלי בית ויצאתי לבושה בפיג'מה
החוצה.
החורשה נורא מפחידה בלילה. אבל הלכתי אליה בכל זאת. כשהגעתי
לשם ראיתי מישהו זז, והוא ראה אותי. התחלתי לצעוק בפחד. "מי זה
שם?!" שאל הקול של אותו מישהו. עניתי בשאלה: "דודי, זה אתה?"
המישהו האיר עליי בפניי. ראיתי שהוא מכוון עליי אקדח.
זה היה רק פלד. אחרי ההלם הראשוני הוא הרגיע אותי והסביר לי
שהוא כבר קרוב ל- 5 שעות מחפש שם ראיות, אך אין שם דבר. הוא
ליווה אותי בחזרה הביתה.
כמה ימים לאחר המקרה, החוקר פלד הרים ידיים. המקרה הוכרז
כ"קייס לא סגור" או כ"מקרה ללא פתרון", אם תרצו. אבל אני ידעתי
בדיוק מה קרה שם. פלד הבטיח להודיע לי אם תהיה התפתחות בלתי
צפוייה, אבל הוא לא חזר אליי עד היום.
בהתחלה תחושת ההחמצה שיגעה אותי וחשבתי להצטרף אל דודי, להתאבד
ממש שם, באותה נקודה בחורשה. אך בסופו של דבר המקרה של דודי
גלר לימד אותי משהו על החיים, ומאז הפסיקו לי המחשבות על
התאבדות לחלוטין, למרות שאני כבר לא אתחתן או אתאהב במישהו
מהעולם הזה, ולמרות שמן הסתם לא ייצא ממני כלום.
עוד ביקרתי מאז בבית של דודי גלר ולקחתי משם את השירים,
האלבום, ועוד כמה פריטים שחשבתי שהיו חשובים לו.
אני מבקרת אותו בקבר פעמיים בשבוע ומביאה לו חמניות (אני
משתדלת שהן תהיינה חצי נבולות).
בלילות אני עוד מדברת עם החבר שלי, דודי גלר, בחלום. כמו
שיונית מבלה עם החבר שלה בלילות, ככה גם אני, כשאנחנו נפגשים
בחלום. לפני כמה ימים הלכתי למשרד הפנים, ומאז קוראים לי יפעת
גלר- פיי, בשביל הייצוגיות.
וכל יום כשאני הולכת לסופרמרקט ועוטה על עצמי את החולצה של
עובדי הסופר, מהדהד באוזניי השם: דודי. דודי גלר. וזה מעביר בי
צמרמורת, כמו שעוברת בי כשאני רואה סרטים מרגשים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.