"תחנות ודאות, קודקוד ודאות, כאן אחד ודאות קורא בודאות
עבור."
אוייש. זה נשמע כל כך מטומטם.
"תחנות ודאות מאחד של ודאות. מישהו שומע?"
גבעת חלפון אינה עונה. אין יותר ודאות. נעלמו כולם.
ארבע-עשרה שעות מאז תחילת המלחמה.
שתים-עשרה שעות מאז שנחת הפגז הראשון בשדה שליד סככת הטנקים.
שבע וחצי שעות מאז שאכלנו את הארוחה האחרונה.
שעה ורבע מאז שהטנק שלי נפגע.
חברי המתים ואני מטכסים עצה. שותים מים. מקללים. לא יודעים
מה.
אני לא מעז להוציא את הראש החוצה מהצריח. אני חי בטעות. קרוב
לודאי שתתוקן בקרוב.
מוזר איך מיהרתי להתרגל לריח הבשר השרוף שמקיף אותי. כשמשכתי
את גופתו של זוהר מתוך הטנק, ראיתי שכל החלק התחתון של גופו
שרוף לגמרי. בשר ועצמות מפוייחות מילאו את גלגלי עיני בדמעות,
וריח שרוף מתוק שלח אותי לצעוק ולהקיא ביסורים. אם הייתי רואה
את החלק התחתון קודם, לא הייתי מעז לגעת בו, אבל אחרי שעזבתי
אותו קרה דבר טוב: טיפת הפגיעות האחרונה שעוד נותרה התאדתה
לחלל האויר. אני כבר לא פגיע. לא מפחד. ודאות. אי-ודאות. שלא
יענו. שאלות. עולות בי המון שאלות, אבל הן מתות ויבשות, ואני
לא יודע אם יש בהן טעם.
האם הגדוד חוסל? כמעט.
מי מנצח במלחמה? אנחנו.
האם אני בשטח בשליטה שלנו? לא.
מה יהיה? יהיה טוב. מה שלא הורג- מחסל.
נגמר לי החשק לשאול שאלות וזה מוכיח שמשהו בזמן השתנה. מה עוד
נשאר במצב כזה, חוץ משאלות? סימני שאלה גדולים ומטורפים
מתנדנדים בין הטנקים השרופים של כל החברים שלי. למה נשארתי
בארץ? למה לא ברחתי כששמעתי שמתחיל הבלאגן?? איך קרה שהגעתי
למצב הזה??? מעלתי בתפקידי כאדם ונתתי לזה לקרות. עשרות פעמים
חשבתי על זה, אבל לא האמנתי שזה באמת יבוא. שיקרתי לכולם.
לסטטיסטיקה. למציאות. לעצמי. אולי רק בגלל זה מגיע לי. שחייתי
כמו כולם, בשקט. שהתפשרתי על הבסדר המנומנם והשבע, על הבאמצע
שבין הסיכון לאסון. המקרר היה מלא, וכמו אבא שלי, קיוויתי
שכשהבן שלי יוולד ויגדל כבר יהיה שלום, והמדינה תהפוך פחות
לבנטינית. עכשיו אני פה עם הגוויות. כאן, רק כדי שיהיה מי
שיספר את הסיפור. אם אחזור חי, ידרשו ממני ללכת למשפחות של כל
אלה שראיתי מתים ולספר להם על הרגעים האחרונים של הילדים שלהם.
אאלץ לעבוד בשיטה קבלנית. אושיב את כולם באולם גדול ואתחיל
לספר: "אלברטו שטיינברג בכה כמו ילד, ורוני קרוכמלניק צעק אמא
אמא. זוהר שבתאי קילל כשהלהבה שרפה את רגליו, ושלמה צוברי מת
מיד כי חטף פגיעה ישירה." דממה תשתרר באולם. מה יוכלו אנשים
לומר? אל מלא רחמים? מי ישאר לומר אותו? חבורה של יהודים
זקנים. קהילה מפוררת וכושלת, שהאמונות והתקוות הלא נכונות
העמידו בפני שוקת שבורה. עדר של אנשים טועים, של חלומות
באספמיה, של כאן בארץ ישראל... גובשה דמותו ורוחו... העם
היהודי... החזון הרוחני... ישוב השממה... השתלבות במרחב...
מלחמת הקיום... מלחמת מגן... מלחמת אין ברירה... שלום הגליל...
ראש הנחש... מות הצבר... ילדי הנרות... חצי העם... סלע
קיומנו... שקט יחסי... יהיה בסדר... נמאס לשמוע חדשות... הם לא
יתקפו. קום. התקשרו מהצבא. אמרו להגיע לנקודת המפגש כמה שיותר
מהר.
אני זוכר איך דיברתי עם חברים בסלון, שאם תתחיל מלחמה נגיע
ליחידות, ניקח נשק וג'יפ ונברח ביחד לנגב או לגליל. נוכל
להישאר שם עד שכל הבלאגן יגמר. ננסה להירגע, לחיות. נצוד
חוגלות, ננגן בגיטרה כל ערב, נשתה יין מסביב למדורה, נבנה
ערסלים ונתנדנד עליהם. כשכולם ימותו והארץ תישאר ריקה, נתיישב
בוילות נטושות בכפר שמריהו, ונאכל את כל שימורי הגורמה שהוחבאו
במחסני המזון. קופסת לוף ריקה צוחקת עלי מתוך כל הכאב הזה.
בחוץ שוב נופלים פגזים. כדורים שורקים ונחבאים. אני נרדם
והוזה, ומרגיש כמו ציפור. מכשיר הקשר ששתק מאז שנפגענו משמיע
קול טירטור, ואני שולח יד לעברו, בניסיון הפעולה האחרון של חיי
כאדם. שוב אני קורא בקול ניחר לתחנות ודאות - שם הקוד האבסורדי
ביותר שידעתי מעודי. אין תשובה. כנראה שגורלי נחרץ. שריקות
הפגזים מתקרבות. אני חושב שאני כבר יכול לעוף מכאן, אבל לא
יודע למה ולא יודע לאן. לא צריך לדעת. הלהבות מתקרבות. משהו
לופת אותי. מעל הצריח אני מתרומם. בכוח הודאות המוחלטת אני
מובל החוצה. ידי אחוזות בידיהם של שליחי המימד אחר. מחשבתי
האחרונה יוצאת מתוך המצב בו הייתי וזורמת דרך החלל השקט. אלו
היו חיי.