כמו כל המכשפות של תל אביב גם ציפי ידעה שהעשרים ואחד בינואר
הולך ומתקרב. היא שכבה בידיים פשוקות על המיטה בחדרה, הדבר
שהכי אהבה לעשות (מלבד לשאול את עצמה שאלות טריוויה), וחשבה על
היום שבו תצטרך לעמוד לצד חברותיה בעמדת החלוקה הקבועה כדי
להחליף את המטאטא הישן שלה בחדש.
המטאטא שאיתו ריחפה בשנה האחרונה היה במצב תקין לגמרי אבל מאז
שהוכנס חוק בלומה הקטנה שקובע כי כל מכשפה רשומה תחליף את
המטאטא שלה אחת לשנה בתאריך מוסכם ומשותף לכולן, הוכרחה גם היא
להיפטר מהמטאטא שהיה שלה ולקחת חדש במקומו.
יש משהו לא הוגן בהחלטה כזאת, היא אמרה לחברתה בשיחה לא רשמית
ונענתה שאכן חוסר ההגינות הוא בולט אבל מכשפות כמו כל בעל
מקצוע אחר צריכות לעמוד בתנאים מסוימים כדי לקבל אישור עבודה
ואם חוק בלומה הקטנה קובע שצריך להחליף את המטאטא צריך לעשות
את זה גם במחיר של דמעות.
באמת?
איזה זכות יש למכשפה, כמה חשובה שלא תהיה, לקבוע למכשפות
זוטרות מתי להחליף את המטאטא שלהן?
את לא צריכה להתווכח, אמרו לה. החוק הוא חוק. המטאטאים
מוחלפים. כולן יחליפו אותם באותו היום, באותה השעה, באותו
התור, ואת תעמדי עם כולם באותו היום, באותה השעה ובאותו התור
כדי להחליף את המטאטא שלך, זה לא שיש לך ברירה אחרת.
לציפי לא היתה ברירה אחרת. כדי להמשיך ולעבוד כמכשפה היא היתה
צריכה, כמו כולן, להגיע בעשרים ואחד בינואר עם המטאטא הישן
ולמסור אותו לאישה עם האף הכי עקום בעיר (בלומה הגדולה) ולשכוח
את הזיכרונות הנעימים, את החברות הטובה ואת הקשר המיוחד הזה
שנקשר בינה ובין החפץ המעופף.
אם כולן יכולות להיפטר מהמטאטא, ציפי שאלה את עצמה, למה ציפי
שונסונה לא יכולה? כל מכשפה עוברת חתיכת דרך בשנה אחת. מסלול
של לילה אחד מגיע ליותר ממאה קילומטרים ובהכפלה של מספר הימים
בשנה זה יוצא הרבה מאוד אלפים של קילומטרים. איזה מכשפה לא
נקשרת למטאטא שלה אחרי דרך ארוכה כזאת?
ציפי לא חיפשה תשובה. המחשבה שלה כששכבה בצהריים החורפיים
במיטתה לא נעה סביב ההסכמה של המכשפות הזוטרות למסור את
המטאטאים שלהן, אלא סביב הרצון הפרטי שלה לשמור על המטאטא
הישן. לא להחזיר אותו למכשפה הראשית. ברור היה לה שאין שום
אפשרות לעשות דבר כזה, אבל גם לא היתה לה כוונה לעשות אחרת. לא
הפעם. לא השנה.
בספר המכשפות הגדול (תל אביב, בת ים, חולון) נכתב כך: זכותה
המלאה של המכשפה לשמור על עצמאותה. אבל זכותה המלאה של המכשפה
גם לאבד אותה. בכל מצב שבו יש התנגשות בין רצונה הכן של המכשפה
לזכות בעצמאות ובן רצונו של צד אחר שתאבד אותו, יש לחשב את סך
הרצון של המכשפה כפעולה של חיסור סך הרצון הנגדי ממאה. אם
התוצאה גבוהה מארבעים ושתיים הרי שיש למכשפה זכות לשמור על
עצמאותה אלא אם בכל זאת הוחלט אחרת, היכנשהו, באיזשהו מקום.
ציפי הביטה במלים כאילו היו אנשים קטנים שהולכים על האדמה למטה
ולא יוצרים משמעות כלשהי בהליכה המפוזרת שלהם. היא אף פעם לא
היתה חזקה במתמטיקה והעובדה היא שכאשר נבחרה לסגנית מכשפת המים
של תל אביב (1989), נבחרה לא בגלל יכולות החישוב שלה או רקיחת
מתכוני הכשפים המתוחכמת אלא בגלל ביצועיה באוויר. היא פשוט
היתה טייסת מצויינת.
אנחנו החלטנו לקבל אותך, נכתב בדו"ח הקבלה, כי את יודעת לטוס,
ציפורה! כמה מהמכשפות הוותיקות גרמו לנו צער בשנים האחרונות
שלא לדבר על מבוכה כשהתנגשו בעצים (4), בבניינים (3) או אפילו
במשאית לפינוי זבל (1). ואילו את במבחני הגיבוש ואחר כך בקורס
הקבלה הצלחת להרשים אותנו מאוד בביצועים הנקיים שלך, ובשל כך
את מקובלת. הצלחה וצרור ברכות.
היא הניחה את מכתב הקבלה לצד המיטה ונרדמה. ידיים פשוקות ואף
מעוקל.

בבוקר העשרים ואחד בינואר התעוררה ציפי כשכאב ראש תופס חזק
ברקותיה. היא ידעה שיש לה רק שעות מעטות לפני השעה הנקובה ולכן
מיהרה לצאת לסיבוב בוקר תל אביבי. החיים מעל העיר זרמו כרגיל.
האנשים יצאו לעבודה ולקניות כמו בכול יום ורק בקטע אחד מעל
הרחוב על שם חיים בוגרשוב נאלצה ציפי להאט כדי להביט במראה מעט
מוזר של כלב שהתאמן בקפיצות סלטה לאחור.
שמיים ריקים, היא הירהרה כשמצאה את עצמה מרחפת כמעט לבדה בשמי
העיר. שלוש מכשפות או ארבע היו כל הפרצופים המעוותים שפגשה
בבוקר החלפת המטאטאים.
את עוד על הישן? שאלה מכשפה שציפי זכרה מקורס הקבלה ועכשיו
ריחפה מולה על גבי מטאטא חדש שכבר הספיקה להחליף. ציפי נזכרה
שגם בקורס היתה המכשפה מולה משכימה ראשונה ומתנדבת להעיר את
בנות הקורס הרבה לפני השעה המבוקשת. ציפי הינהנה בביישנות לא
מכושפת והמשיכה לדרכה.
שלושה אנשים צועקים בסוקולוב פינת בזל, מכונית קטנה שנוסעת בבן
יהודה עם רמקולים מפוצצים, שריפה לא רצינית בקומה העליונה של
הילטון וריח חזק באוויר של רוטב פיצה מעט דרומה משם.
שמים ריקים.
כאב הראש של ציפי הסיט את המחשבות שלה והיא נחתה בין המכשפות
בעמדת החלוקה הצנועה בחצר מאחורי השק"ם. היא קיוותה שהשהייה
בין החברות תקהה את הכאב או תעלים אותו לגמרי.
חמישים או שישים מכשפות תל אביביות רשומות, רובן חדשות, כבר
עמדו שם. ציפי נעמדה בתור, אחרונה, והמתינה להתקדמות האיטית
שלו. מתישהו כאב הראש הזה מוכרח לעבור, היא אמרה לעצמה, ושנייה
אחת קטנה אחר כך, הכאב התחיל לדעוך, כמו בכישוף. הכאב דעך עד
שנעלם בדיוק כשהופיעו מולה פניה הפצועות של המכשפה הראשית.
ואיזה חיוך שהיה לה על השפתיים.

מטאטא! צעקה המכשפה הראשית. ציפי נראתה מבולבלת. היא רצתה לספר
למישהו שכאב הראש החזק נעלם כמו בקסם (רק עכשיו הבינה כמה חזק
הוא היה) אבל ידעה שלא זה מה שמחכה המכשפה לשמוע. מה שהיא
ציפתה לשמוע היה משפט שמסוגנן בערך כך: זה מטאטא, מכשפה ראשית
והוא שלך לפיקדון. העניקי לי בבקשה עמוד של מטאטא חדש ומטאטא
בדרך לשנה מוצלחת.
אבל ציפי לא דיברה.
מטאטא! צעקה המכשפה הראשית שוב ולא ירקה יותר מדי על ציפי.
מטאטא!
מישהי דחפה את ציפי בכתפיה, בקלות, לא בחוצפה, וציפי באותה
קלילות הסתובבה לאחור והביטה בעיניהן של המכשפות הצעירות
שנעמדו מאחוריה ושל אלה שכבר ריחפו נמוך-נמוך על הדגמים החדשים
שזה עתה קיבלו.
זה מצוין, היא שמעה באוזניה התרשמות טרייה של מכשפה. זה נהדר
או מצויין או נהדר ומצויין, היא גם שמעה. כל כך הרבה מכשפות
מרחפות, כל כך הרבה שימחה בעיניהן.
אף לא אחת מהן לא נעמדה מול המכשפה הראשית ואמרה את המלים
שהחלו לצאת מפיה של ציפי, מלים כמו לא יודעת איך לומר את זה
אבל המטאטא הזה נשאר שלי, כלומר, אני מכשפה, את זה כולם רואים,
ומכשפה הייתי כבר שנים, אבל המטאטא הזה, ה מ ט א ט א   ה ז ה,
אותו אני משאירה, כלומר לא מעבירה, כלומר מכשפה ראשית, הביני,
אני, זאת העומדת מולך, ציפי, ציפי שונסונה, לא מוסרת לך בשום
פנים ואופן את הכלי הזה וזה עניין שהוא סופי מאוד מבחינתי.
משהו באוויר של תל אביב קפא. הקור היה נורא אך לא מדי ומשהו
באוויר של תל אביב קפא.
מכשפה אחרי מכשפה הן נעמדו מאחוריה, מסביבה ומלפניה וניסו לומר
לה, זאת טעות, וזה דבר שאסור לעשות, וזה נורא, והיא, הו, ציפי
שונסונה מה עשתה? היא הסתלקה. לקחה את המטאטא שהיה שלה
והסתלקה. מכשפה!

במעגלים הן עפו מעל ביתה. הן עשו את זה בלילה הראשון ובלילה
השני וגם בלילה השלישי שבו הבינה ציפי שלא תוכל להצטרף אליהן
יותר גם את תרצה. כשעלתה על המטאטא במטבח גילתה שגובה הריחוף
שלה נמוך מדי ושכוח העילוי שלה כמעט ונמוג. זה מה שנשאר לי
אחרי שהן לקחו את שלהן, אמרה לעצמה ציפי אבל המשיכה להביט
במטאטא הישן שלה באותה אהבה בה הביטה בו כשעמדה מול המכשפה
הראשית וסירבה לה בחוצפה.
אם זה מה שיש, עם זה אנחנו נסתדר, היא לחשה למטאטא וזה ענה לה
בכשפיו, אם זה מה שיש עם זה אנחנו נסתד... ודעך. היא הניחה
אותו לצד הכיריים ולא דרשה יותר ממנו שום דבר. רק שיהיה.
בלילה הרביעי כבר החלו המכשפות מעל ביתה להידלדל ורק קומץ
אחרון, שלא נואש, נותר להסתובב כמו להקת עורבים, קורא בשמה או
מציע לה הצעה להתפשר. ציפי הקשיבה לכל מלה שאמרו אבל ידעה
שאחרי הצעד שעשתה לא תוכל לחזור לאחור. היו לה שאלות ששאלה את
עצמה כמו: לאן מוליכה הדרך שפרצה לעצמה? האם תוכל להתקיים
כמכשפה ללא מטאטא מעופף? מה יקרה מחר? ומחרתיים? ואיפה תהיה
בעוד שנה?
תשובות ראשונות לשאלות האלה יכלה לקבל כבר בימים הבאים. תחילה
היתה זאת המראה שגילתה לה כי האף המקולף, המגורד, המוגלתי אינו
כפי שהיה ועכשיו הוא הידרדר עד כדי כך שלא רואים את המוגלה
(אולי כי נעלמה) ואין בו קילופים כמעט בכלל וגם החיספוס המיוחד
שלו הפך למין מגע שהוא יותר חלק ממחוספס.
אחרי המראה בא הצורך המוזר לכבס את הבית כולו. את הוילונות ואת
השטיחונים ואת השמיכות והמצעים ואת הבגדים. היא כיבסה את כל
הבגדים שלה עד ליום ההולדת של המכשפה הגדולה שחל בסוף החודש.
ואחרי כל אלה האמבטייה. בלי שתיכננה. ביום שישי אחד, בשעת
ערביים, עם סבון ועם בועות, הכניסה רגל אחת לתוך האמבטיה
ואחריה את הרגל השנייה והופ, היתה היא, ציפי שונסונה, מכשפה
רשומה לשעבר, שקועה כולה בתוך המים, משחקת בברווז אחד צהוב וגם
צוחקת. בקולות. ציפי שונסונה מכשפה! ציפי שונסונה מכשפה!
מה עובר על אישה כמו ציפי שונסונה ששיערה הפרוע הולך ומתקצר,
הולך ונסרק, ושיניה הופכות לבנות, וחיוכה הופך עדין יותר, סמוך
בלחיים, והאושר שלה הוא מסוג אחר לגמרי, אושר של מחוייבות לדרך
משלה? הרבה דברים עוברים ולפעמים ישנם גם כאבי הראש אבל עליהם
היא מתגברת בכתיבת מכתבים לחברותיה המכשפות המרחפות עוד לפעמים
מעל הבית. מדבר אחד אי אפשר להיפטר, היא רושמת לעצמה ביומן
הכשפים המלא שלה. געגועים.

ביום שבו ציפי שונסונה פתחה את הדלת לחצר ויצאה אל השמש ואל
השיחים וריח האדמה הרטובה ידעה שהגיעה לעולם חדש. היא משכה
בכוח את דלת המחסן התקועה עד שנפתחה וכשמצאה בתוכו כל מיני
כלים שונים ומשונים שמחה כי למרות שלא ידעה לעבוד אפילו עם אחד
מהם, היו שם מספיק כלים מוכנים למקרה שיבוא האיש שידע להשתמש
בהם. והגינה, היא הרי היתה שם כל הזמן.
הכלי היחיד שבו יכלה ציפי לעשות שימוש היה המטאטא. המטאטא הישן
והטוב. עכשיו שוב לא יכלה לעוף עליו אבל יכלה לאחוז בו ולטאטא
בו את העלים שהצטברו בגינה הקטנה ולערום אותם בפינה.
זה מה שהיא עשתה במשך שעה ארוכה עד שהתעייפה ונשענה על הגדר,
המטאטא לצדה.
גבר מעונב עם מכנסי פסים נאים ותספורת נעימה, נעצר ליד. הוא
רצה לדעת איך מגיעים לעירייה. ציפי סימנה לו בידה וכשהוא התחיל
ללכת הוסיפה, אבל עדיף שתלך לשם על כוס של קפה חם, אתה לא
חושב? הגבר חייך, היא פתחה את שער הגינה, הוא נכנס, היא נכנסה
איתו לבית, היא הכינה לו קפה, הוא הביט בה, בפניה, ולא היה לו
שום מושג, ולא יכול היה לדעת שציפי שונסונה היא... שהיא היתה
מכשפה.
אתה יודע, היא אמרה לו כשישבו ולגמו מכוסות הקפה, כשאכלו
מעוגיות הריבה החמימות. והוא ציפה שתמשיך את משפטה אך היא
עצרה.
היא נזכרה לחשוב שיותר מכל דבר בעולם, מה שהיתה רוצה עכשיו, זה
מישהו לטפל בו, כמו הגבר הזה. לבשל לו, לאהוב. לגעת.
איזו מין תחושת כישוף מוזר.