אתה נופל, שוכב, מת לי כמו גיבור על סוס.
אתה אומר "תלכי, זה לא כואב,גם ככה רציתי למות".
אתה מזמין אותי לחגיגה שלך ושל אלוהים, אומר לי שאתה נהנה באמת
ומספר לי על אלף ואחת פלאים ובכל זאת, אתה עדיין מת.
אז איך רובין הוד, הסתובבתי לשנייה וכבר, גיבור שלי אהוד לא
ראיתי פניך לא זיהיתי אותך. זקנת, אך נשארת עם כאביך ועוד,
אינך.
אז תמשיך, תמשיך לצחוק שם, לפרכס בעווית של כאב.
אני יודעת, אתה לא בנאדם אתה מלאך, ייצור חסר לב. וכמו תמיד
כשאתה פורש כנפיים לבנות כמו של מישהו לא מהעולם הזה אני יודעת
שבינתיים אתה אלוהים. ספק אתה, ספק הוזה.
אז אל תשקר לי שוב, אני כבר לא מאמינה, אל תתרץ בדרכים לא
ברורות אני לא מקשיבה, אני ישנה.
פנים ארורות!
חשבתי על זה, באמת שחשבתי הרבה. אני כבר חייתי בסרט הזה, יודעת
הכל בעל פה.
אנשים מדברים בלא מוגדר, בכזאת וכזה, והם אורזים את החיים
במזוודות ממיינים ממיינים, מזמינים מחשבות, מזמינים ואני גם
אני מחשבה. ארוזה בתוך מזוודה זקנה. אני שמזמן הפסקתי להאמין
באהבה. אני מחפשת אנשים ששומרים טינה.
אולי נשב ביחד, אולי נצחק, אולי נעשן קצת, נשכח. |