שיקגו, אחר צהריים שטוף שמש ורוח. אני כאן באחד מהכנסים חסרי
השם, תירוץ לחופשה קצרה מהכל. נכנסתי לאחת מחנויות הכל-בו
הענקיות שלהם, על מנת לחסל את רשימת ההזמנות האין סופית שלי.
עוד אני מטיילת בין הבשמים הגבריים, ומישהו טופח על כתפי. אני
מסתובבת ועיני קולטות את הגבר הכי מדליק שאפשר לשים עיניים
עליו בצהרי יום בכל-בו בשיקגו. אומנם אין לו את הפנים  של שון
קונרי והגוף איננו של סטלונה, אבל מרשים. אני מותחת על פניי את
החיוך הכי מקסים שאני יכולה למצוא באותה שנייה בלי שיהיה לי
מושג מה הוא רוצה ממני ולמה.

"כן, אפשר לעזור לך?" אני שואלת במתק שפתיים.
"אל תגידי לי שאת לא מזהה אותי. אני זיהיתי אותך מיד, אפילו
שעברו כבר שלושים שנה לערך." לפחות אני יכולה למקם אותו על פני
הגלובוס. אחד מהבית, אבל עם תוספת של חו"ל בגלל המבטא האמריקאי
משהו.

אני מחפשת, מדפדפת במהירות בדפי ההיסטוריה  אבל לא מצליחה
להטעין שום תמונה בעלת משמעות או לקשר עם איזה שהוא שם. והוא,
הוא ממשיך לחייך ועכשיו מתחיל לפרט מי אני ומה אני. נשימתי
נעתקת ואני מתחילה קצת להזיע. הוא יודע עלי כאילו חי  מולי או
עוד יותר גרוע בתוכי. יודע שמות של ילדים ותפקידים, מפחיד, אבל
אני מעמידה פנים, ממשיכה לחייך. אחרי עוד דקות שחולפות כנצח של
חיוכים מהוססים, הוא אוחז בזרועי. "אם אינך זוכרת את חייבת
לבלות עימי את מחצית השעה הקרובה. כל החפצים בעגלה נשארים
מאחור כשהוא מוביל אותי כצאן לבית קפה מדליק בפינת הרחוב.

פי כבר די מיובש כשאני מתיישבת מולו. הניחוח הגברי שלו מסחרר
מעט את ראשי ואני טובעת בתוך עיניו הכחולות. לטבוע וללכת
לאיבוד, אני חושבת לעצמי ומרשה לעצמי להירגע. מה כבר יכול
להיות. מקסימום... תוך כדי פטפוטים שלו ושתיקה שלי, אני מתחילה
להסיר מעליו את החליפה  המהודרת, את העניבה המפוספסת. מלבישה
עליו חולצה קצרת שרוולים. מוסיפה שיער לבלורית, מורידה
משקפיים, מקלפת כמה שנים טובות מהלחיים ואז אני צועקת בלי לתת
דין וחשבון לאיש: "צביקה. מה  שלומך, בחיי, אתה צביקה."

לא תיארתי לעצמי שעוד אשוב לפגוש בצביקה, מלך הכיתה. בפעם
האחרונה שראיתי אותו, עלה לקבל את תעודת ההצטיינות שלו. אני,
שציוני היו רחוקים מלהיות מזהירים, ישבתי בשורה האחרונה
והתפללתי שהטקס ההוא יסתיים כמה שיותר מהר ואוכל לחמוק משם.
היו שניות שהצטערתי שבכלל הגעתי. היו נאומים וברכות ושוב
נאומים ואחר כך קיבל צביקה  את תעודת ההצטיינות שלו על הישגים
בלימודים ועל רוח התנדבות. כשירד, התנפלו עליו מחצית מבנות
הכיתה והוא חייך אל כולן ואחר-כך לא ראיתי אותו יותר וגם לא
חשבתי עליו במיוחד. מפעם לפעם עברו שמועות  לא מבוססות שהוא
עושה חיל, עושה כסף, התחתן עם ההיא מהריאלי שאבא שלה... וזהו.
יותר לא שמעתי ממנו.  האמת, לא חשבתי עליו יותר. אני וצביקה,
מצחיק בכלל לחבר את השמות האלה ביחד.

ומה עושים שני מטומטמים בעיר זרה כשנפגשים? מתחילים מה עם,
והאם שמעת, ואחרי שנגמרו כל הרכילויות והמכרים חשבתי שהגיע
הזמן לפרק את החבילה וכל איש לדרכו ולמלונו. הרי המרחק בינינו
היה תמיד... כמו גדולים החלפנו כרטיסי ביקור. כשארזתי את
המזוודה כמעט עמדתי לזרוק לפח את שלו, אבל משום מה ברגע האחרון
הרמתי אותו והחזרתי לארנק. מה יש, תמיד טוב שיהיה מישהו בשיקגו
שאני מכירה. עוד אני מביטה בכרטיס והוא בטלפון. שואל אם אני
פנויה לארוחת ערב. מזג האוויר התחלף במהירות. התהדרתי וירדתי
למטה. הוא, צביקה, כבר ממתין לי ובידו ורד, כמו בימים של פעם.
אוחז בזרועי כמו מישהו מהדור הישן.

הארוחה חלומית, גם היין. החברה מרתקת. ראשי מסתחרר במהירות
ומיצי הגוף כבר מתחילים להתחמם, בכל פעם שזרועו נוגעת במקרה
בידי. צריך רק את אותו משהו קטן שיסיט את הרצון ויעבירו
להחלטה, ואז כמו שאני עושה לעצמי לפעמים, אני פותחת את הפה
הגדול שלי ושואלת בלא מחשבה יתירה.

"תגיד צביקה, מנין היה לך כל המידע המפורט עלי ועל הקריירה
והילדים. מה זה, אתה בלש גשש?" אני מצחקקת.  וצביקה שהיין
כנראה שחרר גם את חרצובות לשונו עונה לי באותה המהירות של היסח
דעת: "לא סיפרתי לך? אחרי שהתגרשתי. בטח סיפרתי לך על יעל
והאבא שלה עם הכסף המסריח שלו, לא, לא חשוב אז אחרי כל הבלגאן
ההוא, החלטתי שאני צריך להשכיב את כל בנות הכיתה.  את האחרונה
ברשימה שלי ואחר כך אהיה חופשי."

הראש שלי התבהר תוך שניות.  מלך הכיתה  מחפש את אושרו בתחרויות
מצחיקות שהוא עורך עם עצמו?  אז מי אני כי אלין...