תורנות מטבח עושים בזוגות. אני התנדבתי לשטוף כלים.
זה אולי נשמע הגיוני אבל שטיפת כלים היא העבודה הקשה, הבזויה.
בדרך-כלל מי שעושה מטבח מעדיפה לסדר את חדר-האוכל מאשר לשטוף
כלים. שטיפת כלים נעשית בחדר קטן, לבד. הידיים נעשות מכווצות
וסדוקות וכל המדים נרטבים. ובכל זאת, אני התנדבתי לשטוף כלים.
התחלתי משטיפת צלחות ותוך כדי כך הבנתי את משמעות הביטוי "נחבא
אל הכלים". נחבא אל הכלים זה מי שמעדיף להתבודד
בחדר-שטיפת-הכלים, להיצמד לכיור ולהתמכר למים הזורמים מאשר
לעמוד לפני כל האנשים בחדר-האוכל או לפני הטבחים.
צלחת ועוד צלחת ועוד צלחת. שטיפת כלים זה כמו זמן. מבודדת
אפילו מבחינת זמן, אני נמצאת עכשיו בזמן צלחת. כל צלחת שאני
שוטפת היא בזמן אחר ובמחשבה אחרת. לפעמים אני מפחדת להיות כמו
מחשבה נשכחת.
סבתא שושנה נפטרה שלשום, בת 92 שנים (מעניין בת כמה צלחות היא
הייתה). לא ראיתי אותה הרבה זמן, אבל אני זוכרת אותה היטב.
העור שלה היה מלא קמטים ותלוי על השלד שלה, כמו נשל נחש. הפנים
שלה היו עצובים, לפעמים אפילו עצובים מאוד, ועייפים. איזה סיבה
יש להיות עצובים בגיל כזה? סיבות שאני עוד לא מכירה.
עם השנים היא התעוורה, והעיניים שלה הלכו ונעשו חסרות מבע,
וערפל היה עוטה אותן. תמיד הן היו לחות וכחולות מאוד. אני
יודעת שהייתה חכמה, ואני מנסה להיזכר בדבר חכם שאמרה לי, או
עצה טובה, מנסה למצוא משהו ממנה שיישאר אצלי.
ענני אדים עולים מהמים, מהכיור, מהכלים. אני לגמרי אפופה וכבר
עמוק בתוך עצמי. מישהי מכניסה ראש לחדר הקטן ושואלת מבלי לחכות
לתשובה "למה את שוטפת כלים לבד?".
הבדידות שלי היא מתוך בחירה, או כך לפחות אני מקווה. אני בוחרת
לשטוף צלחות לבד, בוחרת לשבת לבד בחדר ולכתוב על הלבד שלי.
לפעמים אני חושבת שאני יכולה להיות לבד לנצח. ורגע אחר כך אני
מרגישה שאני מתפוררת, הראש נעשה כבד והכתפיים כואבות מלסחוב
אותו ואת הבדידות הנצחית. רק לא לבד, רק לא לבד, רק לא לבד.

הסתיימה התורנות ואני יוצאת מהיציאה האחורית של חדר-האוכל,
ובוחרת בדרך הקצרה ביותר להגיע לחדר ולכתוב:

הירח מאיר עלי כמו
זרקור בפרצוף
הילתו מכאיבה מרוב בוהק
ירח מלא ומסנוור
נושק להר החרמון
ורגש עולה לי לגרון
גם הוא בודד
רק לעיתים
מזדמן לו
לנשק ברפרוף קודקודו של הר