המייבש מסתובב בחדר הכביסה, עובד שעות נוספות וכל סיבוב מקרב
את הקץ. רחשו המונוטוני מרדים לפעמים, מעלה זיכרונות של מקרים
אחרים, תלוי באוזן ובמצב הרוח.  וכשהתקליט מתחיל להסתובב.
"בשבת לא עושים כביסה, למה את תמיד עושה כביסה בשבת." אפשר
לחשוב שהוא דתי, או לפחות שומר שבת. כל שבת בצהרים לוקח את
ה'לאצטע נאייס' (חדשות אחרונות באידיש), ובורח אל הגינה למטה.
מפעיל את צינור המים להשקות את הצלחת של עץ התפוז ואחר כך של
עץ האשכוליות, אבל מרים קול על מכונת הכביסה. לה אסור להסתובב
בשבת בצהריים, מפירה קוד מוסרי קדמוני, או שיווי משקל עדין של
מי עושה מה ובעיקר מתי. עץ התפוזים מזמן יבש, אבל לא מוותר.
שורשיו עמוקים באדמה הסלעית  וככל שיקצצו ענפיו, יתמרד, ישלח
ענפים בודדים אל עבר השמש ויגזול אותה מהחדר הצפוני, החדר שפעם
היה שלי ושל אימא. תפוזים כבר אינו נותן אבל למי אכפת.

כשהרים קולו על אימא, "למה דווקא ביום כיפור את עושה כביסה,"
הגיבה, אולי בפעם הראשונה שאני זוכרת. ולפני שהבנתי מה קורה,
כבר התאספו כל השכנים. אחר כך היה קצת שקט ואחר כך עזבנו את
הבית, לתמיד. עד היום אני מנסה להבין ולשחזר בדיוק מה היה, אבל
התקליט שיש לי בראש כנראה נשרט דווקא במקום הזה, גם אין כבר את
מי לשאול. הוא הלך ראשון, מזלו שלא סבל. קצר ולעניין. אימא
לעומת זאת גררה את סופה המר, כמו חייה. בעצב תלדי בנים ובעצבות
תסיימי את חייך. מי שקבע שרק צדיקים מתים יפה, כנראה שלא פגש
מעולם באימי.

מפתיע כיצד כביסה בפיילה על פרימוס מלחש יכולה להעלות על פני
חיוך, מכל הדברים שאני דווקא זוכרת, "אצלנו בבית היו עושים
כביסה פעמיים בשנה," רק לעיתים נדירות שיתפה אותי בזיכרונות
הילדות שלה. אבל יום כביסה פעמיים בשנה הצטייר בעיני כמו סצינה
פראית מתוך האחוזה של חלף עם הרוח. רציתי לשאול היכן זה שם,
והאם היה מקום לכל כך הרבה מצעים, וחבלי כביסה ועוזרות שיטרחו
לערבב כביסה על פרימוסים דולקים וילדים שבוכים ומסתובבים בין
הרגליים, אבל הרוח נשאה את דבריי ואולי היו אלה רק מחשבות?

הפרימוס, והפיילה, הם מתוך מאגר הזיכרונות הפרטי. את הכחול
שהיו שמים בכביסה כדי שתצא לבנה, ואחר כך מוסיפים גם עמילן
שהקשה את המצעים מבד ערבי שמעולם לא הלבינו כמו שצריך. לא
הבנתי למה הסדינים צריכים להיות כל כך נוקשים עד שאימא הסבירה
שהעמילן הוא זה ששומר על הכביסה  ומגן עליה שלא תתלכלך יותר
מדי, ומי יגן עלי?