כבר היה בוקר. הרגשתי את השמש מבקשת להיכנס ולעבור את  התריס
הסגור.

ראשי הלם בחזקה. מזמן לא הרגשתי כה גרוע.
בצעדים כבדים ירדתי מטה, למטבח. "איפה הכדורים, איפה?"
האמת היא שידעתי שאני לא צריכה לקחת אפילו כדור אחד נוסף.
הרעלה עצמית כך הם קראו לזה. "נו מילא"... חשבתי. "עוד אחד לא
יקרה כלום".
פתחתי את מגירת התרופות והם היו שם. "או... ילדים טובים
חשבתי".
בזריזות ומיומנות פתחתי את הבקבוק הוצאתי כדור קטן וכתום.
"טוב, עכשיו ארגיש מצוין".

התיישבתי עם כוס מיץ תפוזים למול הטלוויזיה החדשה שנתן קנה
במשכורת הראשונה שלו.

צלצול.
הלו"? עניתי.  "אה בוקר טוב.
כן אימא . אכלתי. כן..
בסדר.
אל תדאגי. הוא היה צריך לסיים משהו במשרד.
כן אני אתקשר כשנגיע.
טוב ביי.
גם אני אוהבת אותך.
ביי.
ביי".

חח אמהות.. חייכתי לעצמי. אי אפשר איתן. ואי אפשר איתן.
יש לי מזל שיש לי אימא כזו.
מה הייתי עושה בלעדיה.
אכן מזל גדול.

החלטתי לצאת לריצת בוקר. כבר כמה חודשים טובים שאני לא עושה
זאת. מאז אותה התנגשות מטופשת באיילון.
לבשתי חולצת מיזע ורודה, מכנסי טרינינג שחורים ויצאתי לדרך.

רצתי כמה רחובות ונורא התעייפתי. לעזאזל. איבדתי את
הכושר.חשבתי. נשענתי על גזע עץ רחב באותה שדרה ארוכה, עייפה
ומתנשפת מנסה לסדר את הנשימות ולצאת לדרך שוב. אני חייבת לחזור
לאיך שהייתי קודם, חשבתי. החלטתי להמשיך בריצה. וכך עשיתי.

כשרצים אפשר להגיע למעין מצב רוחני מיוחד.
את רצה, עייפה ומתנשפת, הגרון קר ויבש וכל הרוח הזו שמגיעה
ישירות לפנים גורמת לך לפעמים להרגיש שאת מעל הטבע.
כך אני הרגשתי באותו הרגע, אולי בהשפעת הכדורים.  חום פתאומי
הציף אותי וליטף את פני. אח"כ עבר לכתפי וכך התפשט לו אל כל
הגוף.
זה היה נעים. ומאוד מוזר.
חשבתי  שזו  כנראה רוח שרבית כזו. באמת הודיעו שזה יהיה יום חם
היום יחסית.
המשכתי לרוץ לאורך השדרה המוצלת.
ואז שמעתי קול.
הסתובבתי ולא היה שם איש.
יעל"? שמעתי מאחורי. שוב עשיתי סיבוב של 180 מעלות. אך עדיין
לא היה שם איש. "
מה"? שאלתי. "מי קורא לי"? "
"יעל"? תעני בבקשה.
"יעלללל".
לא היה שם איש.
ונבהלתי.  באמת שנבהלתי.
"אני עונה! אתה לא שומע אותי"?  צעקתי.
"יעללל".
לא היה שם איש.  רצתי הביתה והקול נעלם.

נתן כבר היה שם. "היי מתוקה.  איך ישנת?
שוב התחלת עם הריצות"? שאל תוך כדי חיבוק.
כן החלטתי לחזור לכושר". "-
אכלת משהו"? "-
לא האמת היא שלא". "-
אוקי מיד מכינה לך משהו. "-
יש בקשה מיוחדת"? שאלתי בחיוך.
בטח שיש". חייך בחזרה והצמיד אותי אליו. "-

-"היי יעלי", בוקר טוב בירך ברכות.
ריח של יסמין ותפוח הציפו אותי וקרני שמש בוהקות חדרו דרך
החלון.
היי", חייכתי בעיניים עצומות."
לאן נוסעים היום"? שאל. "לאן"? חייכתי חיוך ממזרי ומלא
מסתורין."
כבר מזמן תכננו את הנסיעה הזו. החלטנו שחופשה טובה מהמשרד לא
תזיק לנתן. וגם לי קצת שקט לא יזיק.
נתן הוא בחור שברגע שהוא מתחיל משהו הוא לא עוזב אותו לרגע עד
שהוא משיג אותו. לצערי לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים.
אבל היינו בסדר. מאוד בסדר. והחלטנו לצאת לחופשה של שנה.
לנוח. יחד. רק שנינו.

הדרך הייתה נהדרת. הרדיו כמו ניגן במיוחד לכבודנו את שירי
הנוסטלגיה הטובים ביותר.
צחקנו כל הדרך. הייתי מאושרת. באמת.
אחרי נסיעה של כשעתיים וחצי הגענו.
לפי מדריך הטיולים זו עיירה קטנה ודי נטושה. חיים בה פחות
מעשרה תושבים, כולם בני משפחה אחת. וכולם בני שלושים ומעלה.
שכרנו לנו שם קוטג' לבן ממש על  חוף. זו אמורה להיות חופשה
חלומית חשבתי ותחושת עונג ורטט של אושר דק עברו לאורך גבי.
הורדנו את המזוודות והתחלנו להתארגן בביתנו  החדש.

לקראת ערב היה הכל מוכן. הבית קבל את הדקורציה המיוחדת שלי ושל
נתן. פרחים יבשים, נרות ושמיכת הטלאים המיוחדת שלנו.
הבית היה נחמד. מרווח מאוד, עם חלונות ענקיים ומרפסת קדמית
גדולה שפונה לים, אל הגלים.
האמת היא שזה היה כמו בית חלומות והכל באמת היה מצוין.
השבועיים הראשונים היו התקופה הטובה ביותר שהייתה לי בחיי.
היינו קמים מאוחר, אוכלים ארוחת בוקר, רצים על החוף והולכים
לישון מחובקים. באמת שהיה מושלם.
אפילו את הכדורים שכחתי כבר.


כחודש וחצי לאחר שהגענו התחיל להיות קר. נתן החליט לנסוע למרכז
העיר בכדי לקנות  אטמי חלונות. משהו נגד חדירת הגשם.
רוח עדינה של סתיו עטפה את הבית וריח של ניצני התפוז מילאו את
האוויר הקריר.
"אוף אני שונאת לקלף בצל"! חשבתי תוך כדי ניגוב עיני האדומות.
הרדיו ניגן מוזיקה נעימה של שנות השמונים שמילאה את השקט שנוצר
בעקבות הנסיעה של נתן.
שמעתי טריקה חזקה של דלת. זו הייתה הדלת הקדמית. אני בטוחה. "
נתן"? שאלתי. אבל לא הייתה תשובה.  "יעל"? שמעתי לחישה באוזני
הימנית. מתוך רפלקס הסתובבתי במהירות ונפלתי.  מה זה? שאלתי
רועדת. אבל לא הייתה תשובה. ולא היה שם איש. "יעל"? שוב אותה
קריאה.
"כן אני פה אני שומעת! מה"?! זה כבר התחיל להרגיז אותי.
המוזיקה מן הרדיו פסקה והשדרן החל לדבר שוב. והקול נעלם כלא
היה מעולם.
הלכתי לסלון. עוד החזקתי את סכין הקילוף וידי היו רטובות ממיצי
הבצל. התיישבתי על הספה הלבנה וניסיתי להבין מה קורה לי. האם
השתגעתי?  או שאולי..  לא. זה לא זה. הרי לא לקחתי אף כדור כבר
חודש שלם.  זה בטח נתן. הוא תמיד אהב מעשי קונדס מטופשים.
אבל בכל זאת לא הייתי בטוחה..
אז מי זה? חשבתי.  מי הטמבל שעושה את השטות הזו? מנסה להפחיד
אותי. זה לא הגיוני. מה קורה פה?...
לא מצאתי תשובה.

נתן חזר באמצע היום. נעמד בכניסה לבית בחיוך של מיליון דולר
ובידו התקליט החדש של אלטון ג'ון.
ישבנו לאכול ארוחת צהרים ולא סיפרתי לו דבר. הוא עוד יחשוב
שאני משוגעת. אולי אני באמת כזו.
בלילה לא יכולתי להירדם. נתן ישן לו כמו בול עץ.  ואני בהיתי
בתקרה בניסיון להבין מה עובר עלי.
בערך בשתיים לפנות בוקר החלטתי שאני לא עומדת בזה יותר. אני
שונאת לשכב במיטה ולא להירדם שעות. קמתי וחטפתי סחרחורת איומה.
כנראה שקמתי מהר מדי.
התלבשתי וירדתי לסלון לראות קצת טלוויזיה.
למטה  היה הכל חשוך למעט נורה קטנה וצהובה שהאירה את הכניסה
לבית. הרמתי את השלט והתיישבתי על הספה הלבנה.
בטלוויזיה לא היה דבר מעניין. כבלים לא היו לנו. נרדמתי.

התעוררתי בעקבות דפיקה חדה על החלון. קמתי והתקרבתי לדלת.  אלו
בסך הכל כמה ענפים שזזים ברוח. נשמתי לרווחה.
הסתובבתי אחורה לכיוון הספה במטרה להמשיך את השינה חסרת
החלומות שהייתה לי אך לפתע שמעתי שוב מישהו קורא בשמי.
"יעללללל יעלללל יעלללללללל"!
מה"? ! שאלתי בחוסר סבלנות מוחלט. כבר לא נבהלתי כמו קודם."
"שבי בבקשה". שמעתי את הקול אומר. התיישבתי על הספה. היא הייתה
קרה נורא.
הטלוויזיה שהייתה  דלוקה עוד מקודם כבתה ונורת החשמל בכניסה
לבית התפוצצה לפתע.
הסלון הפך חשוך לחלוטין.  אימה נוראית הציפה אותי וישבתי בשקט
מצפה לגרוע מכל.  עברו מספר שניות של דממה שנראו כנצח.  אך
לפתע הסלון התחיל להתחמם ושוב הציפה אותי אותה   הרוח שהפתיעה
אותי אז, עוטפת אותי ומלטפת את פני.  שפתיים צורבות הוצמדו אל
פי ושתי ידים חמות החלו מלטפות את שערי .  "נתן! ידעתי שזה
אתה!" חייכתי אל חושך מוחלט. ולא הייתה תגובה. רק אותה הרגשת
חום גברה מרגע לרגע. מדקה לדקה. במשך אותו הלילה. ואני
התמסרתי.


בבוקר התעוררתי לשירת ציפורים יפיפה שכמוה עוד לא שמעתי מעולם.
השמש עמדה באמצע השמיים מחייכת וצחקנית מתמיד.
על המקרר הייתה הודעה מנתן:

"מתוקה, נסעתי לעיר לקנות סיליקון ששכחתי לקנות אתמול. אני
אחזור לצהרים.
אוהב אותך עד מעמקי האוקיינוס!
נתן.
נ.ב
סליחה... אני אפצה אותך. מבטיח! (:
נתן. "

טוב".... חייכתי לעצמי..."עוד בוקר לבד".."
התלבשתי ויצאתי לטיול בוקר. חבל לפספס יום נהדר כזה וכדאי לנצל
ימים כאלה לפני שיגיע החורף באמת.