אני שומעת עכשיו את הזמר שלך וחושבת.
בטח יום אחד נפגש ברחוב, נלך לשתות קפה באיזה בית קפה קטן.
נדבר. ואיזו שלווה מוזרה תעטוף אותנו. אתה תסתכל ואני אסתכל.
נדבר. נשתוק.
"אני נמנע ממך, והולך אל הים" הרדיו ינגן.
אתה בבגדים המצחיקים שלך תספר שאתה עוד גר שם עם תולה שלך ואני
אומר שאני כבר לא. נחייך.
אני אספר שאני עם מישהו(למרות שזה לא רציני).
אתה בחיוך מבויש תגיד שאתה לבד.
אתה מביים עכשיו הצגה, תספר לי, ואני, אין לי כח לדבר על
העבודה. ושוב נחייך ונשתוק.
אני אצית סיגריה, גם אתה תיקח אחת.
תשאל: "מנטול?" ושנינו נצחק.
המלצרית הגבעולית תגיש לנו חשבון ותחייך חיוך של מלצריות.
אתה תשלם. אני אשאיר טיפ.
תתן לי לצאת ראשונה, כי אתה בחור מבית טוב.
וכשנצא נחליף מבטים מלאי שאלה. הרי שנינו לא באמת רוצים להגיד
עכשיו שלום.
אני אציע לך טרמפ, כי גם אני בחורה מבית טוב.
נכנס למכונית שקיבלתי מהעבודה, כי זה מה שמקבלים כשמוותרים על
החיים בשביל כסף.
שותקים, נגיע מהר מדי אליך. המכונית תיעצר מעצמה.
תציע לי לעלות אליך לקפה.
"אני צריכה לחזור לעבודה", אענה לך וביחד נחפש חניה.
נקיף את הבית שלך כמה פעמים כי לא נמצא חניה, כאילו יד מכוונת
נותנת לי זמן להתחרט, לברוח. בסוף נמצא.
נעלה במדרגות. אתה תוביל ואני אעלה אחריך.
תפתח את הדלת ותולה שלך תקשקש בזנב ותביט עלי במבט זוכר.
אני אתיישב על הספה הכחולה ואתה תברח למטבח ותצעק: "קפה?"
תחזור אחרי כמה דקות עם קפה של סוכר אחרי החלב, בתוך הספל שהיא
קנתה לך ליום הולדת 27.
תיגש למערכת לשים את הזמר שלך, כי זה מרגיע אותך.
תתיישב לידי אחרי שהבאת איתך תיקיית קרטון מקומטת, ותגיד:
"אני רוצה שתקראי. אלה חומרים למחזה שרציתי כבר מזמן להעלות
על זוגיות". אני אבקש שתקריא לי.
אני אחייך לעצמי ואחשוב שיש בטקסט המון פחד. אתה תקריא עוד קצת
ותניח בצד את הדפים. הטלפון יצלצל, אתה לא תענה. תושיט את היד
אלי ונרקוד. תריח את השיער שלי ותגיד שזה אותו הריח כמו פעם.
מסוחררים נזרק על המיטה, כמו תמונה מזמן עבר. אתה תאהב אותי
בידיים בדיוק כמו אז. אח"כ תכסה אותי בשמיכה שאף פעם לא הספיקה
לשניים, אולי מתוך כוונה, כי גם אתה לא מספיק לשניים.
תירדם בפנים רציניות כל כך ואני אספור את שערות השיבה שצצו פה
ושם על ראשך.
אחר כך תתעורר, כי שמעת אותי מתלבשת. אני אקום ללכת.
המבט שלך ישאל למה,
בפתח הדלת אענה לך: "זה לא תלוי בי. בסיפור הזה אני מריונטה
של אלוהים".