הבית שלך עלוב נורא ועצוב.האויר בחדר שלך כבד.
אני נראית כמו פרינצסה מהפרובינציה בתוך כל הריהוט שלך.זה נראה
לי כמו תמונה כל כך מצחיקה,כמה שאני נראית שם לא שייכת לשום
דבר,גם לא אלייך.
אני רוצה שתפסיק להתנצל כל הזמן,על הסביבה הזאת.גם לא הייתה לי
אף פעם הזדמנות להעמיד אותך על טעותך,אני רחוקה מלהיות נסיכה
של משהו או של מישהו,ובפנים,אני פצועה בדיוק כמוך.אתה רואה
איזה שביב של כל חוסר המידע הזה,כי השירים שלי עגומים בצורה
שנוגעת בך מאוד ומן הסתם יש בהם אמת.אבל אני לא הורסת את עצמי
כמוך,אתה יודע שאני מזן אחר.אני לא מספרת את כל הסיפור שלי אף
פעם,כי מפרינצסה מהפרובינציה אני עוברת אל מקום האחר,יש של
רחמים,יש של ציניות,יש של חמלה,ויש של ריחוק.אבל אני תמיד
מצטיירת אבודה.
חשבתי על לספר לך,שפעם יצאתי עם מישהו שמאוד אהבתי והיו לו
תולעים באמבטיה ובכיור של המטבח.ואיך אף פעם לא יכולתי להרדם
אצלו בבית.אולי אז היית מפסיק להתנצל.
אתה כל כך משתדל איתי,נזהר שלא לפגוע ולא להרוס בי דבר,אתה
מעניק לי את הזכות לצפות בך נמרח בתחתיות ורץ למתוח עוד חץ שלא
יגיע לשום מקום.אח"כ אתה מתעייף מהריצה הקוטבית ונח לאיזה דאון
בתוך החדר שלך.אני רוצה ללטף את פנייך ולנשק בנשיקות זעירות את
גופך הנאכל בעצב,להחליק עם קצות האצבעות שלי את גבשושיות
התסכול המתפרצות מתוך נפשך המיוסרת.יש לי בטחון כה גדול
לפתע,שאני יכולה להדליק בעבורך כמה נרות,על שביל היגון.ויש בי
מין חוזק מתפרץ ואמונה שלמה ביכולותיי,לסחוב איתך ביחד כל מטען
שקיים וחי.אני יודעת,שגם העבר הכי רחוק,יש לו פינה.
אני יכולה לראות בקלות,איך אני משתלבת בתוך חייך,מיום ליום אני
מתרגלת אל ביתך העלוב והעצוב,האויר הכבד שבתוכו.יש ימים שהוא
לא נראה ככזה בעינייףאולי כי אני איתך,או בגלל שאנחנו ישנים
ביחד ויש לנו סקס טוב.
לפעמים אני יוצאת החוצה לעשות סיבוב,כדי לא לנשום את האויר
הכבד.
נעים לי בעולם הזה שפתאום נברא לי באמצע החיים,הוא מנתק אותי
מהרבה דברים שלא יכולתי לשאת בהם עוד.
אתה נרדם לפניי,תמיד לפניי ואני שומעת מוסיקה.אני אוהבת איך
שמתוך שינה אתה מקיץ רק בכדי לבדוק אם כבר נרדמתי ולשאול אותי
מה העניינים,לפעמים אתה עושה את זה שלוש פעמים או
יותר,ואני...אני מחייכת בפנים.אני לא רוצה להסתכל בך כשאתה
ישן,כי אם אעשה זאת,יעלו בי מחשבות לא נעימות ומעמיקות מידי,הן
יבואו כסתירה מוחלטת להתנהלות שלנו בהווה,שהיא המצע המופלא
ביותר,להצמיח עליו הדחקות מכל סוג שהוא.
אפשר לומר שאנחנו לא עושים כלום,בתקופה הנוכחית של חיינו.יש
מספר דברים שאני מחוייבת להם ואתה מוייב להם,אי שם בתוך
העולמות הנפרדים שעדיין חיים בהם מלבדנו.כששואלים אותי מה
אנחנו עושים,אני אומרת שאנחנו כותבים שירים ביחד."מה באמת אתם
כותבים ביחד?",הם שואלים,ואז אני נאלצת לומר את האמת,יש לנו
חלוקה,"את תכתבי שירים,אני אתן טייטלים"."וזה הולך טוב?",הם
שואלים,אני אומרת שכן,כי טוב לי ואני לא לבד ורחוקה מכל מה
שמאסתי בו,אז הכל נראה שהולך טוב,אפילו שעדיין לא זכיתי לראות
על גופי אורגזמה אחת הגונה,אבל זה לא מפריע לי,כי אספת אותי
אלייך ואני רואה את האור במקומות האחרים,אולי כי יש לי הרבה
דמיון.
אני  ממעטת לצאת החוצה,מלבד לדברים הכרחיים.אתה כמעט בכל ערב
יותא אל הפאב המועדף עלייך,יושב שם קצת ולפעמים קצת הרבה.
בעיקר שותה,שותה ושותה,מעשן הרבה ג'ויינטים ואח"כ שוב שותה.
אני לא אומרת דבר,זה נראה לי מיותר,להעיר או לגעור.ולא שלא
איכפת לי,איכפת לי מאוד,זה עצוב לי מאוד לצפות בזה מהצד,מגדיל
את חוסר האונים שלי בעולם.אבל אתה ילד גדול,מקבל את ההחלטות
ונושא באחריות,הכל אתה בוחר בחייך.נראה לי נסיון עלוב להתערב.
אתה מתרסק לתוך המיטה,לפעמים מתעסק איתי קצת,לפעמים גם יש
סקס,לפעמים סתם מדברים או כלום.אני לוקחת כדור ומורידה הרבה
מים.אנחנו שומעים מוסיקה,תמיד יש מוסיקה אצלך וזה לוקח אותי
למקום אחר.
אתה אומר כל הזמן,כמה חשוב לך להכיר אותי,שדרך סקס לא
מכירים.אני מרגישה שאתה עוקץ אותי,על כך שאני תמיד רוצה ואתה
כאילו מדבר ממקום מבוגר.אתה באמת יותר מבוגר,רק שאני מטילה
בספק את נחישותך ואת כושר חושייך שהם ספוגים תמיד בחומר מנטרל
כמו האלכוהול והעשבים למיניהם.אתה גם תמיד שקוע בתלונה הנצחית
שלך,שאתה לא מרגיש כלום.אני מתה לצעוק לך,שאתה כל הזמן מתעסק
בתכשירים שעושים לך כמו מין בלוק במוח ובנפש,אם אתה עוקף את כל
מה שמרגיש לך חרא,איך בדיוק אתה חושב,שתגיע להרגיש משהו טוב?.
אבל אני שותקת.מי אני שיגיד לך מה טוב בשבילך ומה לא.אתה תגלה
לבד.
ביומיים האחרונים אני מוצאת את עצמי,יותר ויותר,יוצאת החוצה
לנשום אויר.נהייה לי מחניק אצלך בחדר,והאויר הכבד בו,מרגיש לי
כמו גוש נוראי שמתיישב לי על הריאות.אני כמעט ולא ישנה,לא
בימים ולא בלילות.יש לי כמה שעות של שכיבה במיטה,אבל השינה
עוברת עליי ברפרוף ואני מתחילה להיות עצבנית וחסרת שקט.המקום
שברחתי ממנו אלייך,נראה לי כמו אי של שפיות ומרגוע.הוא נראה
כמו אואזיס יפה בתוך המדבר שבחדר שלך.כמו מקום שאפשר לעשות בו
מקלחת עם כל הסבונים המיוחדים שלי,הקרמים שלי,הניחוחות המוכרים
של מי שאני בד"כ.המיטה שלי נראית לי כמו הרכישה הטובה ביותר
שביצעתי בחיי,אני מתענגת על הפנטזיה של להיות מכורבלת בה לבד.
הלילה,כשחזרת מהפאב ןצנחת ישר לתרדמה,הסתכלתי עלייך.הסתכלתי
עלייך הרבה.בהתחלה נבהלתי,כי לא הרגשתי כלום.היה לי מין נתק
כזה במוח עם כלמיני מחשבות מעוררות בחילה.אח"כ התחלתי להרגיש
דברים שנולדו מהמחשבות.ואז עברתי לצד האחר.ומאותו רגע זה היה
לי ברור,שמה שהיה,לא יהיה עוד.ידעתי שנהפכתי לזרה בכל הקיום
שלנו ביחד,והחדר שלך העלוב,הוא באמת עלוב לי מידי,אך מעל
לכל,הוא מנוכר.בדיוק כשם שהרחובות מסביב לביתך,הם שלך ולא
שלי.
יש אנשים בעלי יכולת,לסחוב את המצבים האלו עוד קצת,עם תקווה
עמומה שזה ישתפר וישתנה.אני יודעת,שכשאני עוברת לצד האחר,שהוא
בדיוק הצד הזה,כל מה שיש לי הוא הזכרון ואין לי יכולת לראות
קדימה כל תסריט שלי ושלך לזמן עתיד.כל דקה לידך עוברת בחוסר
נחיצות משוע.כל שהייה תחת האויר הכבד שבחדרך נראית כמו חוסר
איזון ברור לעין.אין לי סבלנות אפילו לחכות לבוקר כדי ללכת.
אני לא שונאת אותך,אבל עכשיו קצת כן,כי אתה מעכב אותי מלפרוש
כנפיים ולעוף.ואין דבר כל כך בלתי נסבל כמו המכשול האחרון בדרך
אל החופש.אני מכבדת אותך,ואני יודעת שתמיד ארגיש אלייך משהו חם
ואולי גם קצת משהו מגוחך על כל העניין הקצר טווח הזה.אך אני
מרגישה אל עצמי הרבה יותר.נכנעת לדחף שלי לברוח כמו תמיד.
אני מעירה אותך,כולך עטוף באדי שינה חמים מהולים במשכחי
תודעה.
אני שולפת אותך מהענן היפה והנוח הזה,רק כדי לומר לך,שאני
חוזרת הבייתה ומנשקת אותך ומלטפת אותך.אני שמחה שאתה מטושטש
דייך בכדי להתאמץ להבין."תחזור לישון",אני אומרת לך ברכות
ומתכוונת לכך בכל ליבי.אני משתהה עוד כמה דקות בחדר,על מנת
לספוג עוד כמה רשמים לחרוט בזכרוני.אני יוצאת מהבית והתיק על
גבי,מלא עד אפס מקום,בכל מה שהייתי איתך.
האויר של אמצע הלילה,אולי רק של אמצע הלילה הזה,מרגיש בריאות
כמו סופר חמצן טהור,מין הסוג שאסירים בוודאי מרגישים כאשר הם
יוצאים אל החופש.
מונית עוברת ואני מסמנת לנהג לעצור,אני עומדת לעשות אותו מאוד
שמח עכשיו,הפרינצסה חוזרת אל הפרובינציה,נסיעה מחוץ לעיר היא
רווח טוב.יעשה לט את הלילה עם הנסיעה הזאת.
עד שהוא מגיע אליי ועד שאני נכנסת אל המכונית הלילית,השניות
זזות לאט.בראשי עוברים עכשיו במהירות הרגעים היפים המלווים
בכאב של פרידה.אני יודעת שהשארתי בחדר שלך משהו ממני,מתוכי.אבל
זה חלק שניתן ברצון ולא גרע ממני בשום מידה.וזה נראה לי יותר
מידי דרמטי,כי בסופו של דבר,אני לא כתבתי בכלל שירים ואתה
מעולם לא נתת טייטלים.