את סופרמן פגשתי לראשונה ביום הראשון של כתה י'. הוא יצר רושם
יחסית מוזר עם כל השאלות המצחיקות שהוא שאל והקול החזק מדי
שלו.
אנשים שלא אוהבים לחשוב יכלו להבין שהוא טיפש, הרציניים
שמבינינו הבינו שהוא פשוט צמא לידע, צמא לכוח.
מאוד נפעמתי והתרגשתי מן המעמד (הרי לא כל יום יוצא לך להכיר
מישהו כמו סופרמן), ועשיתי כל מה שיכולתי כדי שהוא יהיה בצד
שלי, אפילו יאהב אותי אם אפשר, שנהיה סבבה.
מתישהו סופרמן נתן לי דיסק, דיסק שהוא אמר שאם אני אשמע אז אני
אהיה יותר כמוהו, "דיסק של גברים!" ככה הוא אמר.
הוא הבטיח שאני אוהב את הדיסק, והרי סופרמן לא שקרן! הדיסק הזה
הפך לדיסק האהוב עליי באותה תקופה, ושמעתי אותו הלוך חזור במשך
כל יום כמעט.
בגלל סופרמן התחלתי ללכת לחדר כושר. ראיתי כמה שהוא חזק, איך
הוא מרים שולחנות כאילו הם היו עוד סנדביץ' (הוא מאוד אוהב
לאכול...) ואיך כשאנחנו עושים הורדות הוא מוריד אותי בלי למצמץ
אפילו. בכל זאת הוא תמיד פיזר מחמאות ושבחים בכל פינה "תראו
אותו, זה גבר זה!" הוא אמר עליי אחרי שהוא הוריד אותי בחמש
עשיריות השניה, כדי שחס ושלום לא יווצר סיכוי שארגיש רע או
נחות.
סופרמן פשוט היה איש טוב ונחמד.
היית מצפה מגיבור-על שכמוהו שיפתח נטיות מתנשאות, מעט סנוביות
אפילו, הרי אין לו צורך קיומי להיות נחמד, הוא הרי יכול להוריד
אותך (בין אם זה את היד או את הראש) בחמש עשיריות השניה!
אבל סופרמן בחר לגרום לכל מי שהוא יכל להרגיש טוב.
במכון הכושר, סופרמן תמיד עזר לי. הרגשתי כמובן מעט מגומד
(אנושי בעצם...) אל מול מפעל הפלדה שהיה בתוך כל יד שלו,
שהרימה משקלי שיא כאילו מונעת בידי גלגלי שיניים ענקיים, אבל
הוא דאג להרעיף עליי כאלו שבחים, כך שאפילו אם רציתי לא יכולתי
להרגיש רע.
"זה איזה גבר זה, יחזור הביתה אז אמא תכעס עליו שהחולצה שלו
נקרעה בגלל כל השרירים!"
והיינו צוחקים כולנו ביחד.
בזמן האחרון אין לי הרבה זמן לחדר כושר, אבל את סופרמן אני
רואה כל יום. אנחנו שרים ביחד שירים כדי שהשיעור יעבור מהר
יותר, מותחים ביקורת (בקול רם) על המורה הלא כל כך אינטילגנטית
לספרות (וסליחה על ההשמצה, אבל תחשבו על מורה שהרשתה לנו לעשות
עבודה על ספר שאנחנו הצענו לה, הוא נקרא "הבלתי-נסלחים" מאת
לורד מטאליקה, זו נובלה... אתם מבינים?)
סופרמן לא כל כך אוהב את בית ספר. זאת אומרת, הוא די אוהב
מתמטיקה חמש יחידות, פיסיקה ומחשבים, ששם הוא מרגיש בבית (כי
בטח אבא שלו טחן לו ת'מוח על זה בוידאו שהוא הכין לו למסע
לכדוה"א אחרי שקריפטון התפוצץ) ומקבל מאיות בלי להריח את הספר
אפילו, אבל בדברים כמו תנ"ך? למה לעזאזעל סופרמן צריך ללמוד
תנ"ך?! מה אכפת לו מה ברא ה' בראשית או מה יעשה לאלמנה נכה
שהכתה עבד נוכרי בשבת ליד קרני המזבח של האשירה?!
אז סופרמן מתרגז, ומדי פעם אני נבהל קצת, ורוצה להזהיר את
המורה להיסטוריה, תנ"ך או ספרות, "המורה...ששש...זה
סופרמן!!!".
אני בטוח שאם הן היו מבינות, הן היו מתרגשות, בדיוק כמוני.
סופרמן הזה חבר נאמן. ברור לי שלא משנה מה אני אגיד לו זה
יישאר בינינו ושלא משנה מה אני אבקש, אם הוא יכול הוא יבצע את
זה.
כשרציתי עזרה במבחן בפיסיקה (שבזה הידע שלי מסתכם ב
'פיסיקה=ההיפך מן האושר!'), מי לדעתכם חרש איתי יום קודם ועזר
לי להוציא 85?
כשרציתי ללמוד איך להגיד לחברה הרוסיה שלי שאני לא יכול לחיות
בלעדיה, מי עזר לי עד שאמרתי את זה נכון עם המבטא והכל?
ואם אני אי פעם אזדקק למשהו, למי אני תמיד תמיד אוכל לפנות?
מי אם לא איש הפלדה החביב?
ומי אם לא ידידי הטוב איש הפלדה פותל את פיו על כל מורה שרק
העזה להעיר לי או לאיים בעונש? "לא לא המורה, הוא חכם זה, הוא
לא צריך ללמוד, זה בסדר!" הוא לא יסבול שמשהו רע יקרה לי, ואני
יודע את זה...
לא משנה מה רציתי לעשות, מה אמרתי ואיזו דיעה העלתי, הוא היה
מנסה תמיד לתמוך, לעזור ולשבח. אם לא היה מסכים, היה מביע את
דעתו, רק שאני אדע מה חושב איש הפלדה. ואז משבח אותי שוב, לא
משנה מה החלטתי.
וכשיום אחד סופרמן סיפר לי על הקריפטונייט שלו, שהיתה נמוכה,
רזונת ובעלת שיער שחור, הגיע תורי לשבח ולתמוך. ושיבחתי ותמכתי
כמו שרק חבר של סופרמן יודע, אחרי שהוא למד מן הטוב ביותר.
אבל רק כשהקריפטונייט התחיל באמת לפעול, הבנתי סופסוף מי זה
סופרמן באמת.
רק כשהציונים בפיסיקה ירדו ל-60, השחרחורת הלכה עם חבר טוב שלו
וסבתא שלו נפטרה, רק אז הבנתי מה עושה אותו סופרמן.
כי הוא לא אמר מילה. ידעתי שההשפעה של הקריפטונייט עושה אותו
חלש, גורמת לכוח שלו לאזול אט אט, אך הוא התעקש להגיד שהוא "לא
שם זין..."
סופרמן המשיך לשבת לידי עם החיוך העוצמתי הזה שלו, לרדת על
המורה לספרות, לשיר שירים ולתמוך בי.
וכשניסיתי אני לתמוך בו הוא היה הודף אותי ומפטיר ש "אין
צורך..." ואני פשוט יכולתי בדמיוני לשמוע אותו ממשיך "אני
סופרמן, זוכר?"
ואכן הוא היה. לא רק שרירים מפלדה היו לו אלא גם לב מפלדה. לב
אנושי, רחב, חם ואוהב שכוסה בשריון פלדה קר וקשה, שלא ייתן
לכאב ולצער לפרוץ החוצה, שירשה לו להמשיך ולהיות הסופרמן הטוב
והיקר שאני אוהב כל כך, כדי שחס ושלום, חס ושלום, לא נרגיש
אנחנו חסרי ביטחון.
ידעתי שכעת כל שנותר לי לעשות הוא לשבת לידו ולצחוק, לדבר,
ולשבח, כדי שהוא יזכור תמיד, שלמרות שאני רק אני והוא איש
הפלדה, שאני איתו.
וכיום, אני רק מתפלל שסופרמן יהיה מספיק חזק כדי שהקריפטונייט
לא יהרוג אותו, כי מה נעשה אנחנו, בני האדם הקטנים והנזקקים,
ללא חיבוקו האוהב והמגן של איש הפלדה שלנו?