מקושט בדמעות הענבר שלו
הוא מעמיד אותי מול כיתת יורים.
ומצביע על ארצות מתות
ומצביע על אנשים חיים
ומצביע על הגוף שלי המפרפר.
בוחן את הגלים לפני שהוא חופן אותם
בידיים גדולות ויבשות מסבון זול,
בהם הוא מתקלח שלוש פעמים
לפני כל פעם שהוא מאיים לבוא אליי.
והוא פוסע במדבריות העונג האומלל
מוקסם מריח העשב וטללי הבוקר
טועם בכל פה את ערימות המרציפן.
ואז הוא משתזף בעין היוקדת
מבקש לרפא בלהטה את חיוורונו החולני,
לוחש את מחשבותיו הכמוסות
ואת מסקנות מחקרו בבליל האנשים-
חייב הוא לחבר עצמו אליי
כי איש הוא אישה בלי סוף.