הוא ישב בחלון האוטובוס והביט מבעד לחלון. על פניו היה מרוח
חיוך רחב.
הוא חייך בלי שום סיבה ,ילד צעיר ונבון אך תמים מאוד היה.
הוא הביט באנשים שישבו סביבו וראה שפניהם מדוכדכות.  הוא חפש
פרצוף אחד שמח וקורן מאושר בין עשרות האנשים שישבו מולו אך לא
מצא אפילו אחד...
הוא החל לתהות מדוע איש אינו שמח ,איפה שמחת החיים באנשים?
,למה הם מדוכאים כל כך? והייתכן שאינם רוצים לשמוח???
ואז עלתה במוחו התמים השערה - אולי האנשים באוטובוס מדוכאים
בגלל שהם באוטובוס ,יכול להיות שמצבם הכלכלי אינו טוב מספיק
בשביל לקנות מכונית ,אך גם למשפחתו לא הייתה מכונית והוא קרן
מאושר...הוא החליט שהסיבה שחשב עליה היא כנראה נכונה ( בגלל
שאחיו לימד אותו פעם שהסיבה הפשוטה ביותר היא גם כנראה הנכונה
ביותר ) והחל מסתכל מבעד לחלון לעבר המכוניות שעברו ליד
האוטובוס ,הוא היה בטוח שהאנשים במכוניות יהיו המאושרים בעולם
,אחרי הכול היה להם כסף לקנות מכונית וכפי שהבין מאביו ( שהיה
לדעתו האדם האומלל ביותר בעולם ) למי שיש כסף הוא מאושר.
מכונית ראשונה עברה ולנהג שבה היה פרצוף קפוא לגמרי - לא שמחה
לא עצב אלא אדישות.
כנראה שיש לו בעיה אישית גדולה בחייו האישיים חשב הילד , בטח
הנהגים הבאים יהיו שמחים יותר.  אך לא כך היה הדבר - לכל
הנהגים שראה הייתה אדישות על פניהם.  מוזר מאוד תמה הילד.
לפי דעתו התמימה של הילד היו שתי אפשרויות שאדם יהיה עם חיוך
על פניו :
האחת שהוא נבוך מאוד ,אך האנשים במכוניות היו לבדם או עם
האנשים הקרובים להם ,ולכן אין להם שום סיבה להיות נבוכים.
הסיבה השנייה הייתה שאדם מאושר תמיד יהיה עם חיוך על פניו.
ובכן מדוע אין אנשים אלה מאושרים ,יש ביכולתם הכלכלית לקנות
מכונית, רובם בריאים וחיים אז מדוע אין הם מאושרים???
מוחו הקטן והצעיר של הילד לא יכל היה להבין זאת ,הילד התחיל
לתהות ,האם אני המוזר השונה והחריג ,האם אסור על המבוגרים
לשמוח והאם אין באמת סיבות לשמוח?  הוא החליט לשאול את האיש
שישב במושב לידו.
האיש נראה כבן 40 בערך ולפי דעתו של הילד היה מבוגר מספיק כדי
להבין דברים שרק מבוגרים יכולים להבין.
"סליחה אדוני ,מדוע אין חיוך על פניך?" שאל הילד.
"ולמה צריך להיות על פני חיוך?" שאל האדון בהפתעה.
"כי אתה מאושר" ענה הילד.
"ולמה חושב אתה כי אני מאושר?" שאל המבוגר.
"כי אתה חי" ענה הילד.
"עובדת היותי חי אינה מספיקה לי כדי שאהיה מאושר" אמר המבוגר
בנחישות.
"למה?" שאל הילד בסקרנות תמימה שרק ילד יכול להביע.
"מכיוון שיש לי הרבה בעיות שאינך יכול להבין" ענה המבוגר.
"למה איני יכול להבין" שאל הילד.
"כי אתה רק ילד ולא תוכל להבין בעיות של מבוגרים ,ובבקשה תפסיק
להטריד אותי , אני צריך לחשוב כעת" אמר בתקיפות המבוגר.
"לחשוב על מה?" שאל הילד כשהחיוך עדיין מתנוסס על פניו.  "על
הבעיות שלי" ענה המבוגר באי-רצון ובחוסר מנוחה "וכשאני חושב על
הבעיות שלי איני יכול להיות מאושר".
"אז למה אתה חושב עליהן" שאל הילד.
"כדי שאוכל למצוא להן פתרון" ענה המבוגר בעודו קם ממושבו והחל
לצעוד לעבר דלת האוטובוס.
"וכשתמצא פתרון לבעיותיך ,האם אז תהיה מאושר?" שאל הילד כשחשב
שמצא את הסיבה לעצבות האנשים ואת הפתרון לה.
"לא ילד ,כי אז רק יופיעו עוד בעיות חדשות" אמר האיש בעצב וירד
מהאוטובוס.  הילד היה מופתע מאוד מהתשובה וזה היה הרגע שהבין
שהעצב בעולם גדול מדי בשבילו ולכן החל לבכות... איני רוצה
להיות מבוגר לעולם חשב.  
למחרת נפצע אחיו ברגלו בזמן ששיחק במשחק שאת חוקיו הילד מעולם
לא הצליח להבין.  כשהיה בבית החולים ,מחכה שאחיו יצא מחדר
הרופא החל לתהות מה הם החדרים האחרים בבית החולים.
הוא עלה מספר קומות ועבר ליד חדר שבו ישב איש עם חיוך גדול על
פניו.
הילד היה  מופתע מאוד ונכנס לחדר.
"שלום לך ילד חמוד" אמר האיש.
מדוע ,אתה מחייך" שאל הילד בזהירות.
"מכיוון שאני שמח" ענה האיש.
"האין אתה חולה?" שאל הילד.
"כן ,מאוד" ענה האיש "אך היום אמרו הרופאים שאולי יש לי עוד
סיכוי להיות בריא".
"ולכן אתה שמח?" שאל הילד.
"בוודאי" ענה האיש "הבריאות לבדה יכולה לשמח אדם עד אין סוף".
"וכשהיית בריא, האם חייכת כך גם אז?" שאל הילד.
"איני חושב כך" ענה המבוגר.
"למה?" שאל הילד.
"כי היו לי אז הרבה בעיות אחרות" ענה המבוגר.
"והיום אין לך בעיות אחרות?" שאל הילד.
"כמובן שיש לי ,אך הן כולן מתגמדות לעומת בריאותי הרופפה" ענה
המבוגר.
להתראות ותודה לך" אמר הילד.
"תודה לך על שהנעמת את זמני" אמר המבוגר.
הילד יצא מהחדר מבולבל עוד יותר.
הוא הבין שהתקווה באדם גורמת לו להרגיש מאושר ,אך האם התקווה
של האדם גורמת ליותר אושר מאשר עצם התגשמות התקווה???
האם האדם צריך לאבד משהו כדי להבין כמה מאושר היה כשדבר זה היה
ברשותו???  מדוע אין המבוגרים מאושרים ממה שיש ברשותם ובמקום
זאת עצובים ממה שאין ברשותם ,וגם אם ישיגו דבר זה אין הם יהיו
מאושרים עד שיאבדו אותו והתקווה תפעפע בהם.
מוזר עולם המבוגרים ,חשב הילד ,מוזר מאוד... וכמה שאני שמח
להיות רק ילד.