"יהונתן..." היא לחשה, מבטאת כל הברה בשם שלו, מבטאת את הה'
המעצבנת הזאת שתקועה לה שם באמצע השם שלו, באמצע הגרון של כל
מי שמנסה להגות את השם שלו. הוא שנא את הה' הזאת ועד שפגש
אותה, את יובל, רצה שכולם יקראו לו יוני בשביל להתעלם ממנה אבל
היא, היא התעקשה לקרוא לו ככה, עם כל ההברות. אמרה שככה הוא
נשמע יותר יפה. הוא חשב שבתור מישהו עם ה' שתקועה לה שם סתם
ככה, לא מגיע לו להיות איתה. אבל לא אמר דבר.
הוא הרים אליה את המבט. "אני אוהב אותך" הוא אמר בלי מילים, רק
עם מן מבט חודר כזה, אחד שנכנס לה לתוך העצמות והורידים ושט לו
שם במחזור הדם בין הראש לרגליים ודרך הקיבה ובסוף נעצר לה
בלב.
"אני יודעת יהונתן, אני יודעת אבל..." היא לחשה והשפילה מבט.
"אני מצטערת... אני..." היא השתתקה לרגע. הוא ידע שהיא בוכה
ולמרות שרצה לקום ולהרגיע אותה לא עשה את זה. מה קרה? מגיע לה,
שתסבול קצת.
"אז זהו, זה נגמר?" הוא לחש לה, יודע לבדו את התשובה הכה ברורה
מראש. כבר כמה זמן הוא צופה את זה שתעזוב אותו, כי מה בעצם כבר
יש לה לחפש אצלו, הוא לא הבין מההתחלה. היא כזאת מושלמת והוא,
עם הה' הזאת שתקועה לה שם בשם שלו. בגרונות של כולם.
"אני מצטערת" לחשה והרימה את המבט מעט מעלה. היא נעצה בו זוג
עיניים ירוקות דומעות. "זה לא שאני רוצה כמו שזה, אתה יודע..."
העיניים הירוקות שלה החלו להתמלא בדמעות.
הוא יודע. הוא ידע עוד לפני, רק פחד להגיד לה, ניסה למשוך את
הטוב הזה רק עוד קצת, רק עד שיוכל להתגבר עליה, לדעת שהפסיק
לאהוב אותה. ועכשיו, הוא הצליח, כמעט והצליח, עד שבאה ואמרה לו
את זה והשאירה אותו לבד. רק הוא והה' המעיקה הזאת שלו שנתקעת
בגרון של כולם, שתקועה לו עכשיו בגרון ולא מצליחה להשתחרר
ומרוב לחץ בגרון מתחילות להשתחרר לו עכשיו דמעות. הכל בגלל הה'
הזאת... |