רציתי לברוח, להסתתר,
להשאיר הכל מאחור,
לא לחשוב יותר על כלום,
פשוט להעלם.
אז התחלתי לרוץ,
הכי מהר שיכולתי
במהירות שלא חשבתי שאני מסוגלת לרוץ בה.
רצתי ורצתי עד שהגוף כבר לא סחב,
הורדתי את הידיים והמשכתי לרוץ,
בשלב מסויים גם הרגליים התנתקו ממני
ונשארתי רק גוף וראש.
צמחו לי כנפיים,
עפתי,
עפתי הכי מהר שיכולתי,
הרגשתי כמו פרפר,
ראיתי בהשתקפות במים שאני באמת פרפר,
ולא סתם פרפר,
פרפר יפה.
יש פרפרים שחיים רק 24 שעות,
לא ידעתי אם אני אחד מהם.
החלטתי לבקר במקומות שתמיד רציתי לבקר בהם
לפני שיהיה מאוחר מידי,
אבל המקומות שרציתי היו רחוקים מידי.
חשבתי אולי לעוף לתוך מטוס,
אבל אני אחנק.
פתאום נעלמו לי הכנפיים,
לא הרגשתי כלום,
הפכתי לענן.
זזתי לי לאט עם הרוח,
מידי פעם הרטבתי קצת את האדמה
ואנשים מסכנים שהרגע יצאו מביתם
ולא ציפו ממני לסחוט את עצמי בדיוק מעליהם.
הגעתי עד לארצות רחוקות,
בשלב מסויים כבר חדלתי מלהיות ענן
והפכתי להיות מים.
זרמתי בתוך נהרות ובתוך נחלים עד שהגעתי לקצה וקפאתי,
נהייתי קרח,
אדישה להכל,
ולקח הרבה זמן עד שהגיעה השמש שהמיסה אותי
וגרמה לי להשפך לים.
זרמתי לי עם המים,
עד שהתאדתי חזרה לשמים,
ונהייתי שוב ענן.
טיילתי לי הרבה ופתאם,
הרגשתי את הכנפיים,
הפרפר שבתוכי שוב עופף לו.
לאט לאט הרגשתי את הרגליים שלי
ולאחר מכן גם את הידיים.
הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת,
ללכת ולחשוב,
אולי ככה הכי טוב.
סידרתי לי את הנשימה,
הסתובבתי אחורה,
ראיתי את הבית מרחוק.
נשארתי עומדת.
לא יכולתי לזוז,
הבית מאחור נראה כמחכה שאשוב,
הבטתי לפנים, לכיוון האופק,
ניסיתי לראות מה העתיד צופן.
התיישבתי במקום, מכונסת בתוך עצמי
עד שנעלמתי.
חזרתי לנקודת המוצא.
העט, הנייר
והמחשבות שרצות בראש.