אם היה משהו שהיית יכול להגיד על נעמה זה שהיא הייתה עם כל
סוגי הגברים האפשרי. היו לה קירחים, שמנים, עשירים, דוגמנים,
משעממים, אפילו סוכני ביטוח. אם ננסה לספור כמה גברים היו לה
בוודאי לא נצליח. אתם חייבים להבין שנעמה לא הייתה נימפומנית
או אפילו סתם משועממת. נעמה נמצאת בגיל הזה, בו היא חייבת
לעצמה לא להתפשר אלא תמיד לנסות לחפש את האיש הנכון. זה שהיא
תוכל לבנות איתו למשך שאר חייה, מה שנקרא האביר על הסוס הלבן.

לנעמה הייתה בעיה מאוד פשוטה עם הגברים שהיא הייתה איתם. הם
היו יכולים להיות מושלמים בכמעט כל הבחינות, אבל הם אף פעם לא
ידעו לשתוק כשצריך. נעמה היא מסוג האנשים שמעריכה וצריכה מדי
פעם קצת שקט בחיים. היא יכולה להעביר לילות שלמים בשתיקה מול
האח שבסלון. מאותה הסיבה היא חיפשה גבר, שאותו היא תוכל לשתף
בשתיקה שלה. היא חיפשה מישהו שיוכל לבלות איתה שעות על גבי
שעות, שוכבים זה לצד זו, אולי מחובקים, מול האח הבוערת ולהעריך
את האינטימיות המדהימה של השתיקה.

בתחילה ניסתה נעמה את אחד ממועדוני הפנויים/פנויות שמפורסמים
בעיתון, אותם מועדונים שסינגלס מגיעים אליהם בכדי להכיר סינגלס
כמוהם. זה נראה לה כרעיון טוב בתחילה אבל חוץ משני רומנים
ארוכי טווח שנמשכו פחות משבוע והמבוכה שבלנסות להסביר לאישה
יפיפייה שהיא לא בדיוק הטעם שלה, לא יצא מזה כלום. לבסוף, בעצת
חברה טובה, החליטה נעמה לנסות את מזלה במדורי ההיכרויות
בעיתון. היא העבירה יום שלם בניסיון למצוא את הניסוח המתאים
להודעה שלה, וכשלא הצליחה החליטה לנסח את רצונה בפשטות
האפשרית.

למחרת, נעמה פתחה את העיתון המקומי והתחילה לסרוק את מדור
ההיכרויות בניסיון למצוא את המודעה שלה וחייכה בסיפוק כאשר
מצאה אותה. "דרוש: מישהו שיודע לשתוק", ניסוח קצר וקולע.
נעמה כמעט התייאשה שאחרי ששבוע היא חיכתה לטלפון, או מכתב או
סימן כלשהו שמישהו עומד לענות לה על המודעה. היא אמרה שבטוח
מישהו שם למעלה לא רוצה שהיא תמצא אהבה. שהיא בטח פגעה במישהו
בחיים הקודמים, או שהקארמה שלה נדרסה על ידי משאית או משהו
כזה. אבל בסוף הטלפון צלצל. נעמה הייתה סקפטית, אבל החליטה לתת
לאהבה סיכוי.

הם קבעו במסעדה בערב. נעמה קצת איחרה אבל הוא אפילו לא הזכיר
את זה. הארוחה הייתה מדהימה. הוא חייך חיוך מקסים, וצחק צחוק
שהיה יכול להמיס קרחונים. אבל הכי חשוב כשהם שתקו, נעמה הרגישה
שזוהי לא שתיקה מתוך מבוכה, אלא שתיקה מתוך אינטימיות. אחרי
שהוא ליווה אותה הביתה היא הזמינה אותו להיכנס לכוס קפה והוא
הסכים. הם שתו את הקפה אבל לפני שהצליחו להבין מה קורה הם מצאו
את עצמם על השטיח, עושים אהבה אל מול האח הבוערת. הם נרדמו
חבוקים זה בזרועות זו, וכשהתעוררו באותו המצב שכבו כמה שעות
בשתיקה אינטימית. בבוקר, הם קמו, שתו קפה ואחרי שנשק לה וממש
לפני שיצא לעבודה הבטיח שיתקשר כדי שהם יקבעו משהו לערב.
כמובן, שגברים מהסוג שלו אף פעם לא מתקשרים, ונעמה סוף סוף
השלימה עם זה אחרי שבוע ליד הטלפון. נעמה איבדה את עשתונותיה
וכמעט איבדה גם את שפיותה. היא החליטה שאם הגוף לא יכול להינצל
אז לפחות שהנפש לא תסבול. היא פתחה את החלון של דירתה שבקומה
השמינית, טיפסה על אדן החלון והייתה קופצת אלמלא דפיקה חלושה
בדלת. לרגע לא ידעה נעמה מה לעשות ואז החליטה להתעלם ולהמשיך
בתוכניתה. שוב דפיקה חלושה בדלת. נעמה נכנעה, ירדה מן החלון,
ופנתה לפתוח את הדלת.

במסדרון עמד גבר צעיר, אולי כבן 20 עם שיער ארוך ועיניים
עמוקות כמו האוקיינוס השקט בעצמו. "כן...", נעמה חצי שאלה חצי
דיברה. הגבר לא ענה לה, אלא רק הרים חתיכת עיתון, ונעמה ראתה
שזוהי המודעה שלה. "אתה בקשר למודעה בעיתון?". שוב לא הייתה
תשובה, אלא רק מבט חודר ועמוק. "אתה רוצה להיכנס?" הגבר נכנס
לדירתה של נעמה ללא מילים. הוא התיישב על הכורסא אל מול האח
הבוערת ופשוט הסתכל על האש במעין אינטימיות מוזרה. נעמה, בלי
לדעת למה היא בוטחת בו, התיישבה לידו. הוא שם את זרועותיו על
כתפה וביחד הם שתקו.