השלמות האין סופית של הנוף.
עורבים מעל המכתש, עפים כמו בפעם הראשונה שבאתי
המאהל הבדואי ליד החניון, לא ביקרתי בו אף פעם,
למרות זאת אני יודעת שאני מוזמנת פנימה.
מצפון הקירות השלמים היפיפיים
ומדרום הקירות המטים ליפול.
נראה שבסיבוב ראש עברת מיליוני שנים.
האהבה שוררת במקום הזה, בצורה הכי ראשונית שלה.
היופי הזה שמזכיר לי,
כל פעם מחדש
למה כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו
הרגשתי בבית.

וגם אם תלך, ותנדוד, ותרחיק עד אין סוף
לעולם לא תרגיש הרגשה כזאת
ואז תזכר, כמותי, במדבר ההוא הלוהט  
שהצית בליבנו אש - להבה אשר מעולם לא נכבתה.

והכאב החד בהבנה שכה הרחקת
נמוג בידיעה, שכשתרצה לנדודים יהיה גם סוף.
וביום בו נחליט להניח את תרמילנו, ולכתת את מקל נדודינו,
יש מקום לו נוכל לקרוא ביתנו.

וזה לא ישתנה לעולם
האור, החום, השקט -
גוררים אותי לסיחרור של הרגשות,
אבל תחושה אחת גוברת על כולם

זהו ביתי למנוחה ולנחלה, זהו ביתנו.  

קול המדבר