פעם הייתי יונה, יונה שזורה על הקיר. תמיד צחקו עלי האורחים של
האדון. הייתי נבוך, לא יכולתי לזוז ובוודאי לא להגן על עצמי
מפני מתקפותיהם המילוליות. "תראי כמה שהיונה הזו מקריחה", "פוק
(דקרה אותי הילדה)", "חבל שהיא לא 'נושמת' יכולנו להביא אותה
למרק".
יום אחר יום עבר, שכבתי משותק על האורלוגין ללא זהות מינית.
כולם חשבו שאני יונה כאשר בכל הזמן הזה הייתי יון. האדון לא
ידע שאני תפסתי אותו "מנסה" את הרגל של הכסא. לא לא, אם רק
הייתי יכול לדבר.
עבר יום, עבר חודש, עברו אורחים. יום בא והאחיינית של  האדון
רצה לידי עם מרק בצל ושום. איך לא, המרק נשפך עלי ועל הדב
לידי. מאותו היום ואילך חוש הריח שלי הלך והתנוון והתנוון
ואזל.
לילה אחד, עבר שייקה הגזבר ליד הבית.