בתחילה הייתי יפה, נולדתי חלקלק שמח ובעל מוטיבציה גבוהה. היה
לי קצת "קמח" שה"פיה" שהוציאה אותי החוצה השתמשה בו על מנת
שתהיה לה אחיזה. הלכתי לגן בשנותי הראשונות היו מלמדים אותנו
להיות שקטים ולעמוד זקוף. תמיד הדגישו שחשוב להיות בשקט. עברו
זמנים וקיבלתי  עניבה וחליפה, משמע שהעבירו אותי לביה"ס. היו
לי הרבה מאוד חברים, בביה"ס אופיי נבנה וכעת הוא כבר לא שטוח
הוא מצולק וגלי. לקראת הצבא לימדו אותנו לשחק "ערימת ילדים".
כולנו עם חליפותינו היינו שוכבים אחד על גבי השני בחמישיות,
ממש כמו בצבא. היו מרעילים אותנו, אומרים לנו שמדמים לנו קרב
צבאי, אנחנו יחידת עילית קומנדו נשלחים במסווה של מיכלית לעומק
האויב. סיכויי ההצלחה לא טובים אך אנו צריכים להיות מוכנים
להקריב את עצמנו, הכשירו אותנו בעקיפין בזמן ילדותנו וכעת
אנחנו צריכים להחזיר את חובנו לחברה.
דימינו את המצב רבות. לא הספקנו לסיים את הביה"ס וכבר
התגייסנו. כעת נעשה שימוש בכל הידע שרכשנו במהלך הילדות.
ארזו אותנו במכליות, כאשר אנו שוכבים אחד על גבי השני על
חליפותינו. בדקו אותנו ווידאו שאנו לא נראים מבחוץ. אחד לעשרים
מכליות היה מוחזר. לאחר הבדיקות והאריזות. שלחו אותנו מוסווים
לחזית.
שלחונו מכווצים לעומק האויב. הניחו אותנו על מדפים. האויב היה
לוקח את המכליות אחת אחת. חלקם היו לוקחים את המכליות בכמויות
שונות. לבסוף, לקחו את המכלית שלי.
האויב הניח אותי בתיקו. כעת היינו דרוכים וקשובים לכל רחש
שיבוא מצידו של האויב.
בזמן שחיכינו ניסיתי להזכר בטכניקה שלימדו אותנו לכוץ את
האישון לכאשר האויב יפתח את המכלית והאור יסנוור אותנו. לא
הספקתי לסיים את המחשבות והאויב הרים ופתח את המכלית. אני
הייתי העליון הוא הרים אותנו. הוא לא זיהה אותי הייתי מוסווה.
הוא החל להפשיט את עניבתי, את חליפתי. נשארתי ערום.
לפתע זיהה אותי האויב וראיתי אותו מגשש אחר כלי נשק קרוב. הוא
לא מצא אחד ולכן, ניסה להרוג אותי בעזרת שיניו. בדיוק
לסיטואציה הזו אימנו אותנו. המטרה שלי הייתה להגיע לנדנדה
הגדולה. לשווא ניסיתי, זה היה כאילו אני מנסה ללכת בים סוער עם
גלים בגובה 10 מטרים כאשר הים מכיל מי ים דביקים ביותר. לשווא
ניסיתי. התחלתי לאבד את צבעי, התחלתי לאבד את עוצמתי. כבר לא
עמדתי ישר, כבר לא הייתי בגוון בז', הייתי קרוע, מותש ומובס.
לכהתברר לאויב שאני חסר אונים ירק אותי מפיו.