הוא היה חיל מהמם, אחד מאותם חיילים שכל הבנות היו מתיישבות
לידם באוטובוס גם אם היו עוד 50 מקומות פנויים. בטרמפיאדות בטח
תמיד עוצרים לו ברגע שהוא מרים את היד, אני הייתי עוצרת. פעם
בתיכון הוא היה בישן, אם הוא היה מספר את זה היום, אף אחד לא
היה מאמין לו, אבל אני הייתי שם, אני יכולה להעיד.

אתמול נסעתי אי שם ברחובות המפותלים של תל-אביב. הדלקתי את
הרדיו שהיה מכוון כבר שנים על תחנת הרדיו האהובה עלי, הדלקתי
את הסיגריה העשירית שלי לאותו היום ונשבעתי תוך כדי החיפוש אחר
המצית, שמחר אני מפסיקה לעשן. מכוניות צפרו לי מכל כיוון,
כנראה שהפריעה להם העובדה שנסעתי באמצע בין שני המסלולים, אבל
החזרתי להם איזה "כוס אמא'שך", כמו שאני עושה כל יום באותו
המקום, באותה השעה. הגעתי לרמזור הכי מעצבן בתל-אביב, זה
שהירוק בו נדלק בדיוק ל3 שניות כך שאולי מכונית אחת עוברת, ואז
מחכים עוד 5 דקות לירוק הבא. כל יום אני מאחרת לעבודה בגלל
הרמזור הזה, אבל זו לא אשמתי, הרמזור דפוק וזהו.

עברתי ליד תחנת האוטובוס של החיילים, כשהפרצוף שלו השתקף לי
פתאום במראה האחורית. דפקתי ברקס רציני. חשבתי שעשיתי תאונת
שרשרת של לפחות 4 מכוניות, אבל מסתבר שסתם חטפתי מכה על הראש.
במהירות פתחתי את החלון וצעקתי עד שכבר נגמר לי האוויר,
"צחיק!". הוא קלט אותי מרחוק ורץ למכונית שלי. "אהלן מותק! מה
קורה אחותי? וואלה לא שמענו ממך שנים! יאללה איך השתנית!
יפיפיה נהיית... בא לך להקפיץ אותי לאנשהו?", תמיד הוא היה
מדבר כמו ערס מצוי, אבל רק אצלו זה היה סקסי לחלוטין. "כנס
מותק לפני שיעצרו אותי על זה שאני עושה עכשיו פקק של שעתיים".
הוא נכנס לאוטו ושמתי לב איזה חתיך הוא נהיה. שרירי כזה,
ממש... חיל. היה לו ריח חזק של סיגריות, אז הדלקתי לעצמי עוד
אחת, תוך כדי הסתכלתי כל דקה אפשרית במראה האחורית רק כדי
לראות אותו מחייך את החיוך השרמנטי שלו. "נו אז מה קורה איתך?
לאן את נוסעת?" , תמיד הוא היה שואל שאלות שלא כל כך עניינו
אותו התשובות עליהן, אבל הוא היה מנומס מספיק לשאול אותן.
"לעבודה. לאן עוד אני יכולה לנסוע?", "אני יודע... אולי איזה
בעל, חבר...", שנאתי את השאלות המכוונות האלה שבחורים תמיד היו
שואלים כאילו בדרך אגב ומאחוריהן היה מסתתר נושא פילוסופי
מעמיק. "אני לא יוצאת עם אף אחד עכשיו, זה רק אני והכלב".
קלטתי אצלו איזה חיוך מתפשט על הפנים, אבל משהו די סמוי ככה
שלא יכולתי להבין ממש, אבל הבנתי שהתשובה שלי הייתה בדיוק מה
שהתחשק לו לשמוע. "אז מה את אומרת? אולי אני ארים אליך איזה
טלפון, נצא לשתות איזה כוס קפה? לא דיברנו איזה מיליון
שנה...", זאת הייתה ההזמנה, כל התיכון הייתי דלוקה על הבנאדם
רצח, ועכשיו הוא נזכר, אבל כמו שאמרה סבתי הפולניה, 'עדיף
מאוחר יותר מאשר לעולם לא', "אין בעיה תרשום מספר....", אמרתי
לו בקול קצת רועד.

הגעתי לעבודה אחרי שהקפצתי אותו לאנשהו, יום שלם הסתובבתי
מחוייכת כאילו מינימום זכיתי במכונית, כל הבחורות במשרד
התלחששו על הלילה הסוער שבטח עברתי, שלפי השמועות האחרונות,
כלל קצת יותר משני אנשים... אבל כולם תמיד ריכלו במשרד שלי.
בערב כשהגעתי הביתה הגיע גם הטלפון המיוחל, וקבענו להיפגש בערב
בקפולסקי. אם קודם חשבתי שהוא נראה טוב במדים אז טעיתי, כי הוא
פשוט נראה טוב עם כל דבר. הוא היה שרמנטי כמו שרק הוא יכול
להיות, הדייט היה מושלם כמו שדייט רק יכול להיות, וגם הסקס
אחרי... בבוקר קמתי עם פתק ליד המיטה, "אני אצלצל יותר מאוחר,
מחכים לי בבסיס". ויותר הוא לא צלצל.

מאז אותו יום אני עשיתי לפחות 5 תאונות כי כל הזמן הייתי עוצרת
בברקסים עצבניים מהביטחון שראיתי אותו חוצה כביש, או מחכה
בטרמפיאדה, אבל זה אף פעם לא היה הוא. גם עכשיו אני נוסעת בדרך
לעבודה, ומדליקה את הסיגריה ה 14 שלי היום, הפסקתי להבטיח
לעצמי שאני אפסיק לעשן, מקסימום נשתיל ריאה מאיזה בריא אחד,
שכל החיים לא עישן אפילו חצי סיגריה, אבל טבע באמבטיה, מלא
עושים את זה היום, זה כמו לקנות לחם במכולת, רק יותר יקר. כל
צלצול טלפון עדיין מקפיץ אותי, וכל יום אני אוספת לפחות 3
חיילים מהטרמפיאדה, שאולי אחד מהם הוא במקרה חבר של... . לפחות
דבר טוב אחד יצא מזה, אני עוזרת לחיילי ארצנו, להגיע לקניון
הקרוב כדי לקנות לחברה שיושבת בבית איזה זר פרחים, והם מספרים
לי איך הם התגעגעו אליה שבוע שלם, ורק אני חושבת שהדבר היחיד
שמתגעגע אלי כרגע זה הכלב, וגם זה, בגלל שהוא רעב...