האדמה הזאת נגועה, העולם חולה, הוא חולה בהידבקות סופנית,
ולאנשים לא איכפת. אי-לכך היחס הנבזי הזה כלפי, האכזריות שקשה
להעלות אותה על הדעת, לא מתאפשר להסביר במילים.
ואני תוהה, מניין עלה הרעיון המפלצתי לראש של אדם אנושי, חולה
ככל שיהיה, להביאני לבור הזה. בור, זה מה שזה, זה בור מטונף
ורקוב פה - חשוך, ריקני, סתום - בדיוק כמו הראש החלול של
חולה-הנפש, שהחליט מרוב חוצפתו להשליכני לתוכו.
הייתי מספיק שיכורה אתמול כדי שהערב המסריח ההוא יינדף מראשי
כמו עשן סיגריות סמיך - בסך-הכל צריכים לאוורר מדי פעם את
האווירה המחניקה - מה גם שעישנתי משהו. לא, אינני זוכרת אם
היתה זאת מריחואנה או גראס או כל זבל מתקתק אחר, תחבו לי אותו
באילוץ, לא היה טעם לסרב. הלחץ החברתי הבלתי-נסבל הזה. אבי
תמיד לימד אותי לשמור מרחק מחברים, הוא הסביר זאת כך: כל ידיד
קרוב מחזיק באבקת-שריפה מאחורי גבו, ואצל כל חברה טובה מצוי
בתיק גפרור שידליק אותה - הליכוד שלהם יחדיו הרסני. יד רוחצת
יד. אני שונאת אותם, שונאת! אבא, אתה כה חסר לי כעת. חסר
מתמיד.
עומר וארד, אני כמעט משוכנעת שאחד מבין השניים הוציא לפועל את
התעלול המטופש, דווקא מתאים לחיות-פרא להם המעשה החייתי. באותה
מידה שניהם יכולים להיות שותפים לא רעים לתרגיל המסריח. נבלות.
מכל מקום המכה שתבוא עליהם תהיה בעלת עוצמה זהה. חרם, הם יקבלו
אותו במנות דגושות ברגע שאמצא דרך להשתחרר מכאן. הם לא מכירים
אותי מספיק טוב, והם עוד ייווכחו בעצמם, שגם אני יודעת לשלוף
קרניים.
במבט לאחור אני רואה שהמסיבה שתכננתי מלכתחילה לא היתה בעלת
אופי מבשר-טובות. לא הייתי צריכה לתת לה לקרות, הרי אני מכירה
שנים את הידידים שהזמנתי, מכירה מספיק טוב כדי לדעת למה אפשר
לצפות מחבורת מטורפים, כרק חיכו להזמנה, כדי שיוכלו לבוא לביתי
הריק בהעדר הוריי ולהרוס את חיי. לשלוש שבועות המקום פונה,
נשאר ריק לגמרי, מפני שהוריי, הזוג המאושר, נסעו לנופש
בקפריסין. ובכל זאת הדבר האמיתי היה לגמרי לא-צפוי; למצוא את
עצמי בבור הלח היה הדבר האחרון שיכולתי לדמיין בחלום הכי פרוע.
הכל התחיל מסנדרה, שתמיד ניסתה לרכוש את האמון שלי בכל מחיר.
'רעיון מעולה, את חייבת לנצל את ההזדמנות כשהבית כולו נתון
לרשותך'. שמענו אותה. היא אכן הצליחה בדרכה הערמומית לנצל את
התמימות שלי, בעודה מבליעה חיוך רחב ובידה גפרור דולק. אודה
שאני תמימה, תמיד הייתי תמימה, אף-על-פי שסירבתי לקבל זאת.
עכשיו כשאני חושבת עליה במבט פחות נאיבי ומעמיק הרבה יותר בכל
ה'טוב' שבה - גם היא נהיית חשודה בעיני. יתרה מכך, חשודה מספר
אחת.
עכשיו אני זועמת. נסערת יתר-על-המידה כדי לשוב ולחשוב בהגיון.
כדאי שאנוח, אולי אפילו אקח לעצמי פסק-זמן ואנסה להירדם, כי
אני כל-כך מותשת. לא נוח כאן עד כדי טירוף... האבנים האטומות
האלה, הקירות האדישים.
סביר להניח שאתעורר לצחוקם המטופש. עד אז הם בטח יזכרו לשחרר
אותי מאבדון הזה, תהיה זו אפשרות להתמרד בהם, לאכול בלי מלח.
דינם כבר נפסק, והבדיחה היתה יותר מדי גרועה כדי שגם אני אצטרף
להצטחק עליה.

הכל מטושטש. קמתי עם כאב-ראש כבד ובהתחלה לא הבנתי היכן אני
וכאשר תפסתי את פשר הדבר התאכזבתי עמוקות. אני עדיין לכודה פה.
גיליתי שזהו למעשה מרתף, קירותיו עשויים אבן ישנה מאוד,
מתפוררת. לפי מה שנראה לעין, שטחו כארבעה מטרים מרובעים לכל
הפחות. המקום האומלל והמדכא הזה מזכיר מעט צינוק מימי מלחמות
נפוליון, פחות או יותר זה היה התיאור באחד משיעורי האדריכלות
בפקולטה, מנואם בפיו של פרופ' הורמן הזקן, בהתחשב בגילו, קרוב
לוודאי שידע היטב במה מדובר.
קשה להאמין שעד כה הסוהר שלי לא החליט לבקר כאן ולהוציא אותי
מהתהום הזו. לכל הרוחות, כמה שרירות-לב יכול אדם לסחוב בקרבו?
אני מתגעגעת למשפחה שלי. בעצם רק לאבי, כי הבכיינות של האם
בלאו הכי לא תועיל להפשיר את הכעס הקרוח שבי. הייתי נותנת כל
דבר כדי להיות מחובקת בזרועותיו החמות והחזקות, אפילו מוכרת את
נפשי לשטן, הכל... רק על-מנת לשמוע עוד פעם אחת את קולו הגברי
הנמוך והכריזמטי, ניצב כחומה שתגונן עלי מפני כל החולניות של
הטבע האנושי המתייסר.
נשמע מגוחך אך כשהקצתי משנתי ליוו אותי רסיסים של חלום על יאיר
ברייל. היה בו גוון ארוטי, בחלום כמובן, לא ביאיר חלילה. בעצם
בחור כל-כך עלוב כמוהו כלל לא ראוי לשום יחס מיוחד מצדי, ובטח
שלא זכאי לחלומות שלי, אנחנו שונים עד להחריד. כשהוא חיזר אחרי
אני נהניתי לסובב אותו סביב האצבע הקטנה שלי, שיחקתי להנאתי
ברגשותיו העמוקים כאוקיאנוס, ועד הרגע האחרון הוא לא הבין זאת
- טיפש, טיפש. החל מאותה תקופה, שהתחיל לשעמם אותי, נתתי לו
להבין שאין לו מה לחפש בחיים שלי, אמרתי לו בפנים שאני שונאת
גברים עולפים וחלשים כמוהו. ועכשיו אני חוששת, שמא הוא האיש
שהביא אותי לכאן, אחרי הכל מרוב טיפשותי הזמנתי גם אותו
למסיבה; אירחתי איש ששומר עלי את כעסיו האומללים ואת הרצון
הגדול שלו לנקום. המחשבה שהוא החזיר לי באותו מטבע כמעט
אבסורדית, כי הוא טיפש ובזוי מדי כדי לתכנן כל צעד במהלך
הנועז. היתה בו מרות-נפש, כמו בעשרות גברים שהכרתי uניצלתי. הם
היו כולם אומללים, כולם כמוהו, למעט אחד, אחד ויחיד.
נשים, מה הן רוצות? תהה פרויד. למרות הגאוניות שלו, הוא
מעולם לא הגיע למסקנה ברורה , וזאת מסיבה פשוטה אחת: הוא היה
גבר והבורות הזכרית שלו באה לידי ביטוי גם כאן. לא משנה כמות
התארים או הידע שירכשו, לעולם-ועד נחרץ עליהם לשאת בעונש.
עייפתי מלחשוב, כל רעיון שעולה בראשי מגביר את הכאב, ולכן
החלטתי לתת לאברי-גופי ולמחשבותיי הנודדות מנוחה מסוימת
וכשארגיש מספיק יציבה אחפש דרך לצאת מכאן בכוחות עצמי.

אני חשה דרוכה ומושפלת מתמיד בחור האפל, שאין לי מושג מה
מיקומו. נראה שכל הצער והעלבון של העולם מצטברים בו. לפני כשעה
עוד בצבץ מעט אור בקצהו העליון, וחילחל מהפתח הצר ומדומה למעין
לוע פעור אשר מקשר אותי עם שארית העולם; כעת החשיך.
אני יושבת לי כולי פצועה ומדממת. הניסיון לטפס מעלה הסתיים
בבכי. החלקתי ונפלתי. זה היה כל-כך צפוי, אך עד הרגע האחרון לא
איבדתי את התקווה האחרונה. אודה שלא עברתי אפילו שלושה מטר, מה
שאומר פחות ממחצית הדרך, לדאבוני, גיליתי לבסוף, שהקיר נהפך
להיות חלק מדי. אז הסתחררתי ולמזלי הרב הנפילה לא היתה רצחנית,
לא כזאת שמוחצת אותך עד המוות, או במקרה הטוב עושה ממך שק
ממולא עצמות מרוסקות. אחרי התאוששות מצאתי את עצמי כורעת על
ברכיי בראש מורד, כמתפללת אלוהים יודע למי.
מקרעים של מעילי הכנתי לי תחבושות, קשרתיה לברכיי ולאחד
המרפקים. עצרתי בעד עצמי לבכות, למרות שהחשק הסתנן מתוכי
בעזות.
זהו, החלטתי להתחיל לחשוב בחיוביות, הרי שתמיד ניתן למצוא
בדברים חמורים ניצוצות. בזיכרונות עבר בלבד מצאתי לי נחמה,
התחלתי לחשוב על אבי ואת עצמי נאלצתי להחזיר אחורה כבעשור שלם,
לתחילת שנות העשרה שלי. בגינה שנינו שתלנו את האירוסים
האדומים, מתחת לחלון חדרי, כפות-ידינו נמרחו באדמה מדושנת
ודביקה, הציפורניים התמלאו בחומר שחור, מוזר אך ההתלטפות בה
העניקה לי נעימות לא-מוסברת. על הרשת של המקלט התת-קרקעי אמרתי
לו, 'אלה הפרחים היפים ביותר שראיתי מעודי.' והוא לחש לאוזני,
שאני טועה, כי יש פרח אחד שהוא מכיר, שונה והרבה יותר נאה
ומשובח מכל הפרחים האלה יחדיו. שאלתי אותו, 'מהו?' והוא נשק לי
בצוואר וחיבק אותי מאחור, כמו שאני אוהבת.
אל אלי, אני רוצה שהאירוסים המדהימים האלה יקשטו את מקום בו
אקבר בבוא היום.
הדממה החרישה את אוזניי, הקשבתי לה באיפוק ובמפתיע התחלתי
לצרוח. צרחתי ללא-הרף בחדגוניות מחרידה, גרוני החל להתגרד
ולהידקר, אבל גם אז המשכתי. הייתי נחושה לצאת מפה. הכאב, זה לא
מה שיעצור אותי. הניסיון האריך לפחות רבע שעה עד שקולי נהפך
לקרקור עלוב והתחוור לי, שלא הייתי מסוגלת עוד להמשיך, הפסקתי,
חיככתי בגרוני וירקתי דם.

ארבעה ימים. ארבעה ימים עברו לפי החישובים שלי, וייתכן מאוד
שהם הטעו אותי ובכל זאת במודעותי רעמו ארבעת הפעמים, שראיתי את
האור נדלק מחדש בסדק הגבוה, ארבעה פעמים שהלילה חיסל אותו.
ייאוש, ממדיו עצומים. אני צמאה למים, שפתיי המקולפות ושבורות
עד להיווצרות פצעים, הן דורשות מגע של כמה טיפות מים מסכנות.
את הרעב אני עדיין מסוגלת לסבול למזלי. אני מנסה לא להיכנע
בראש ובראשונה למען עצמי, ואז למען המנובלים שהשאירו אותי פה,
כדי שאוכל להתנקם בהמשך. יותר מכל, אני חייבת להיות חזקה
בשבילו. ושוב דחיתי את הדמעות. בפעם המי-יודע-כמה ניסיתי
לשחזר את הערב, בעיקר את הסיום המעורפל שלו. אני ישובה על
ברכיו של ארד, מתפנקת שם כחתולת-מין, מתמזמזת אתו לעיניי כל
הנוכחים, מתייחסת אליו כמו זונה, זונת צמרת. בעצם התנהגתי אתו
כמו עם כל השאר שהיו לי, גברים לא ראויים לשמם, עלובים.
העיניים של סנדרה השיכורה, בדיוק כמו כל אחד מאתנו,ננעצות, הן
פקועות וטומנות בתוכן כוח טבחני. המחשבות האלה הובילו אותי
להנחה, שמגיע לי להיכלא במרתף הזה, כי אני בוגדת, בוגדת
מטונפת. הוא לא ראוי לאחת כמוני, לא ולא.
באמצע היום פתאום התחלתי לחשוב על אמא ולראשונה היו אלה
הרהורים של שנאה עצמית. טוב-לבה המוגזם, הרצון התמידי לעזור,
הדרך המשונה שלה לעשות אותי לאדם מאושר - ואני תמיד זלזלתי בה,
צפצפתי באהבה שניסתה להקרין לי, הדפתי את הניסיונות המטופשים
להשקות צמח-פראי שכמוני. ייתכן כי היא היתה המתחרה שלי בכל. לא
יכולתי לעשות עם עצמי דבר, לא היה לי שום רצון לחלוק אתה פתאום
את החיים שלי. היתה לי חומה, חומת אבן חוסמת, שחוצצת ביני
לבינה.
לא הייתי אמורה להיוולד, ובשום-אופן לא להורים האלה. הנישואים
שלהם היו כפייה של האמונה העיוורת לצוד כבוד משפחתי. אבא תמיד
היה בשבילה כמו שהיו יאיר וארד בשבילי - צעצוע, עולמות
מנוגדים, לא היה לשניהם שום-דבר משותף. אבי, שבא ממשפחה עניה,
אומץ אצלה ונשאר להיות לרהיט בביתה. ראיתי אותו סובל והסבל הזה
נהיה לו למחנק עם השנים. הוא החל לאבד את עצמו בתוך כל הפאר
שלה. פעם אמר לי, כמיטב זיכרוני, שאם לא אני היה נמלט מכאן
מלפני שנים וזה נאמר כשהייתי בת חמש-עשרה, באותה עת גם אילולא
היה מדבר אליי על כך, הייתי מבינה את העניין. מגיל צעיר הרגשתי
זאת, הרחתי את עשן המצטבר. כשהצעתי לו לברוח יחד, הוא רק צחק -
אהבתי את הצחוק שלו, בנוכחותי הוא היה תמיד טבעי ולבבי, אך לא
באותו יום. הוא לא התייחס ברצינות לדבריי וגם אם כן, הוא מעולם
לא היה הולך על זה, כי הסיכון היה גבוה מדי.

אינני מסוגלת יותר, כל מה שנותר לי זה להרים ידיים. היום,
כשניסיתי לזעוק, השיעול גבר וכמעט שהרגשתי שאני הולכת למות.
זהו זה, הכל כבר אבוד. ישבתי ובכיתי כל היום, הדמעות היו
מלוחות מדי, כך שזה לא מה שהשתיק את הצימאון, ברור שגם הרעב
הבלתי-נשלט יגיע, והוא כבר נחת עלי ואני אובדת-עיצות, מוכנה
לנגוס אפילו את הבטון המתפורר. הבוקר גמרתי לזלול כמו בהמה את
הצמחייה המיובשת שהזדקרה מהפינות, מוכנה הייתי למות מרוב בושה.
בכל זמן שבכיתי, ידעתי שאני נשטפת ברחמים עצמיים. ועכשיו אין
לצדי שום אמא, שתנסה לתמוך בי - תמיד דחיתי את ההתערבות שלה,
וכעת אני מוכנה לקבל גם אותה בזרועות פשוקות - אין בקרבתי את
החברים הצבועים, גם אותם הייתי שמחה לראות כעת, מודעת לעובדה
שאחד מהם בוגד. ואבא, איך שאני מתגעגעת לריחו הגברי, לעיניו
הכהות, לשפתיו...
עכשיו שניהם נהנים יחד. כל-כך לא הוגן כלפי, כשאני נאלצת
להעביר את זמני בבור - הם מבלים על חשבון המאסר שלי.
אני בושה מעצמי. לא יודעת איך אהיה מסוגלת להביט בעיניו של
האביר על סוס הלבן שיבוא להושיט לי יד עוזרת, כשסביבי כל-כך
הרבה דברים משפילים. אני מסריחה וגם הנפש שלי מסריחה. המחשבה
להתאמבט, להתעטף בזרם מים חמים נראית לי כגן-עדן, זה שמימי.
אני חלשה מדי, והחור שמעלי מתגרה בי, מצד אחד הוא נראה לי כדרך
מוצא ומצד שני אני מוצאת בו גיהינום בזוי. הוא צוחק עלי.

הצילו! זאת פתולוגיה פה.

אני רוצה להשתגע, אומרים על מטורפים, שהם פחות סובלים. ניסיתי
לבכות, אך יותר אפילו זה לא הולך. מזל שאני יכולה עדיין להזיז
את אבריי. ובמחשבה שניה, למה לי הטרחה המיותרת?
אתמול חשבתי להתאבד וגם הפעם לנוכח הנסיבות הגורל גיחך עלי
בשפלות, שלח לעברי עוד אחד מהחיוכים הרדודים שלו. אין לי עם מה
להרוג את היצור העלוב שאני מחזיקה בתוך עצמי. לדפוק את הראש
בקיר עד זוב דם נשמע משהו שמעולם לא אוכל לעבור. אכן ניסיתי
אפשרות קצת אחרת - להתרסק - במילים אחרות, לטפס שוב לגובה של
כמה מטרים ולתכנן את הנפילה כך שלא אצא הפעם חיה מהפציעה.
ניסיונות נועדו לשווא, עמוק בתוכי ידעתי זאת, כי לא היה
ביכולתי לטפס אף לא לגובה של חצי מטר. הגוף שלי לא ממושמע
להוראות שנותן המוח השפל והסחוט.
כמה זמן עבר? איבדתי את הספירה. זה רצחני.
חשק עז עלה מבין מבוך האדישות, יותר מכל אני רוצה להניח את
שפתיי על שפתיו, וכי גם זה רעב במידה-מסוימת. רק המחשבות עליו
מזינות אותי, משקות את שורשיי, כשהגבעול שלי מתחיל להתייבש
והעלעלים להשחיר. אני כל-כך רוצה לקבור את עצמי בתוך זרועותיו
החזקות, משתוקקת שוב להרגיש עצמי מוגנת מהרוע, שרובץ בכל פינה.
אלוהים, על מה אני חושבת?
הפרח שלך הולך לנבול.

אינני מסוגלת לקבוע אם פרט מוחשי זה או חסר-משמעות: למעשה
שמעתי מעליי קולות של צעדים כבדים וחרוכים, סביר להניח
שדמיינתי, כפי שבטח האיש המוצלל שראיתי בעיני רוחי היה פרי
הדמיון.
כאשר התעוררתי משינה שהיתה כה קרובה לחלום השחור והאובדני
ביותר, הכי נצחי שרק אפשר, הרגשתי שמשהו מתנגש בזהירות בעור
הפנים. באינסטינקטיביות הוצאתי את לשוני והתחלתי ללקק את המים,
שנטפו במורד לחיי. עיניי נפקחו למחצה ומבעד לרכבת הריסים
הדביקה גיליתי את החור המרוחק גדול מאי-פעם. התמקדות ארוכה
עזרה לי לגלות, שזוהי רשת שם למעלה ולא שום חור או חריץ כפי
שהנחתי, רק רשת, שכוסתה עד אז בחומר כלשהו של אדמת העולם
הפתוח, האוורירי והחופשי מדאגות שמצויות בשפע פה בתחתית.
הטיפות נדבקו לגופי, טעמן היה נעים, מתוק דיו. מאוד חי.
העייפות שלי הוציאה מתוכי את החשק להיווכח שזהו אינו חלום.
התנדנדתי עוד קצת על גבול המציאות וההזיה, כמו עלה יבש, שלא
ברור אם הוא ימשיך להיתלות על הענף, או שמא ינטוש אותו לטובת
האדמה.


רעיון שפרץ בבהירות בל-תיאמן, לחלוטין מזויף ומגוחך ולא טבעי
המצב. שניהם לא אמורים היו לצאת לשום בילוי באיים, כשהם לא
מסוגלים לסבול זה את זו יותר מחמש דקות ביום. שקרים, התכנית
אחרת בתכלית, לא יודעת מהי, אבל פני הדברים שונים.
ראשי מורם בצורה לא נוחה ומושען בעקימות על קיר הבטון הנוקשה.
קשה להניח על הדעת, שאפשר להירדם באופן שכזה. ולפתע כל הכחול
הזה שזוהר לי בעיניים, זה היה כמו לראות מלאך על פני אדמה
בוערת. כל הגוונים האפורים אותם נשמתי כל הימים האלה נבלמו
לידי העלמה, רק הקטע הכחול של השמיים בולט לעין כנר בעלטה.
הרשת חיבלה במחזה המרהיב, לולא היא, הייתי יכולה לחשוב שכלל לא
נגררתי לצינוק הזה, או איך שהוא נקרא שם. הגשם פסק, הודות לו
חלפה בגופי רעננות, הוא פינה את מקומו לשמיים שמביטים בי כעת
ובוכים.
לא האמנתי מעודי באלוהים ולא בשום כוח-עליון, גם עכשיו נשארתי
להיות חסרת-אמונה, אולם ציפיתי לדבר-מה מהשמיים האלה. לגמרי
מופרך, אני יודעת. הרי שייתכן בגילוי עצמו בטח הסתתרה מטרה
כלשהי. ייתכן שלא. רעיון מצוץ מהאצבע, אך הוא נראה לי באותו
רגע כאור בקצה המנהרה.
ניחוח פריך התפשט בחלל הדחוק, מדיף את סרחון המוות. דבר-מה חבט
בראשי, בעדינות הוא נחת כמו נוצה. היה זה פרח שנכלא בשיערי
הסבוך. הוצאתי אותו ברכות וגיליתי את האירוס, אדום כדם.
התייפחתי והתכסיתי בצינה. רעד חלף בי תחילה ולאחר מכן בא החום
ובישל אותי מבפנים. הזעתי.
הפתח שמעלי נראה גדול מאי-פעם. הורדתי את העיניים הדומעות
לכיוון הקרקע וראיתי עשרות אירוסים אדומים מפוזרים סביבי.
מונחים בזרות על הקרקעית המוזנחת.
אור הזרקורים נפל על פני מציאות אחרת והיא קשה מכל שאר הגרסאות
שהעליתי בראשי עד כה. אבל למה דווקא פה, כשאני כה קרובה
לעצמי ובה-בעת לא ניתנת להשגה, שמא להצלה?
כעת אני מבינה למה הזעקות שלי לא הועילו, מפני שהאזור הזה ריק
מכל תוכן. הוא מת לשלושת שבועות. מיותר היה לאמץ את קולי
בסביבה אדישה שכזאת.
בתור הבור יושב לו האני האמיתי שבי, הוא לכוד בדבר הטרוט
וסופני, חשוך ועמוק. האני הסובל, שנגרר מחוסר-מזל ללוע התהום
הפרטית.
בין כל הפרחים האלה הרגשתי רע, חשתי עצמי נחותה, כפוית-טובה
מסיבה אחת בלבד: הם כולם היו מתים ואני חייה ומשורשת בפסקנות,
בקושי נושמת, כואבת את אינספור העוונות שלי, ועדיין מתעקשת
בדבקות לחיות את הקיום הנקלה, על-אף הידיעה, שלעולם לא אכה
שורש במציאות שמעבר לגבולות הבור שלי, שחושכו העכרורי וצינתו
לא יימצאו שם; ולא ירדפו אותי.