היו לו יותר מדי ידידות. הוא תמיד חשב שאם הוא אי פעם יכתוב על
כל אחת מהן עמוד בספר הוא יוכל בקלות להתחרות ב"מלחמה ושלום"
או מינימום "החטא ועונשו" אבל אף פעם לא בדיוק יצא לו לשבת
ולכתוב.
נגה היתה הידידה הראשונה שהוא העריך. מה זה העריך - אהב מילה
יותר מדויקת. הוא הכיר אותה בכיתה ז', היא ישבה לידו כל שיעור
ספרות. הם דיברו המון, גם אחרי השיעור, גם אחרי בית הספר. היה
לו כיף איתה.
הוא תמיד היה ביישן, ואחרי בערך חודש וחצי של ידידות הוא סוף
סוף אזר אומץ והציע לה לצאת איתו לראשונה. ילד בן 13, מציע
לראשונה לבת לצאת איתו. ההתרגשות שפעמה בורידיו היתה רבה, אבל
לא חזקה כמו האכזבה שלו כשהיא אמרה לו את המשפט "אתה ידיד טוב
שלי, וחבל יהיה לי להפסיד אותך בתור ידיד".
בעצם כשחושבים על זה האכזבה לא היתה כזו גדולה כי בסך הכל הוא
היה בן 13 והיו לו עוד הרבה דגים שהוא היה יכול לתפוס ככה שלא
היה לו ממה להתבאס כל כך, ודווקא הוא היה צריך לשמוח שהוא ידיד
כל כך טוב של נגה.
כמה שהוא טעה.
בכיתה ח' זה קרה לו שוב, אבל הפעם עם ורד. הוא פגש אותה בקיוסק
וגילה שהיא לומדת בכיתה המקבילה אבל הוא אף פעם בעצם לא שם לב
אליה. היא היתה מיוחדת - לא כמו כל הבנות האחרות בשבילו. היה
בה משהו שמשך אותו מהתחלה - משהו שהוא לא יכל להצביע עליו
בדיוק. הם היו ידידים כחודש עד שהוא הציע לה את אותה הצעה
נועזת.
הוא כבר היה בטוח שהנה, הולך לו עם הבחורה הכי מדהימה בשכבה,
אבל כמה התאכזב כששמע את המשפט "זה לא אתה - זה אני. אני פשוט
לא הטיפוס שלך ובכלל אתה בחור טוב ואני סתם אקלקל אותך". זה
נשמע לו נורא נדוש לשמוע כזה משפט, ועוד מבת 14. מה היא יודעת
מה הטיפוס שלו? שתיתן לו צ'אנס, לנסות, שתנסה בעצמה, זה כל מה
שהוא אי פעם ביקש ממנה.
הוא לא היה מאוכזב גם הפעם כל כך, למרות שירדה לו דמעה, כי זה
היה בגלל שהוא ילד כזה רגיש. זה עבר לו אחרי שבוע בערך והם
נשארו ידידים.
זה קרה לו גם בכיתה ט', וגם בכיתה י', ובכלל, המון ידידות
התווספו למאגר הידידות שלו, שהיה גדול כבר ככה.
ואז בכיתה י"א הוא פגש את ליאת.
ליאת היא מסוג הבחורות שאתה לא מחבב על ההתחלה ולא בדיוק מבין
מה האחרים מוצאים בה לאהוב. אבל כשכבר כן למדת להכיר אותה היית
גם יודע בדיוק למה אוהבים אותה. היא הדוגמה הקלאסית למשפט "אל
תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו".
גם הוא בהתחלה די נרתע ממנה, כמו כולם, אבל למד לאהוב אותה די
מהר. הפעם הוא אפילו שבר איזה שיא אישי שלו כשהציע לה לצאת
איתו כמה ימים אחרי שהכיר אותה. הפעם היא דיברה בכנות מלאה
ואמרה לו "תשמע, אני לא מעוניינת כרגע בשום דבר מעבר לידידות".
את זה לפחות הוא היה יכול לקבל אפילו שזה נשמע לא הגיוני.
לפחות היא אמרה לו את האמת דוגרי בפנים. אולי בגלל זה הוא
המשיך לשמור איתה על קשר כל כך טוב.
תארו לעצמכם כמה הוא היה מופתע כששבוע אחרי זה הוא גילה שהחבר
הטוב שלו אורן יוצא עם ליאת. הוא כבר לא ידע על מי לכעוס יותר
- על ליאת, על אורן או על עצמו, על כך שהוא כזה טמבל ופראייר.
אני חושב שנקודת השבירה שלו היתה בערך באמצע כיתה י"ב.
הלחץ על כולם היה עצום כי גם תקופת הבגרויות התקרבה. הוא קיבל
הפעם עוד איזה סירוב, משירן. זה פיתח אצלו איזה מנגנון כזה,
הוא כבר לא שם יותר על הסירובים של אף אחת. זה לא הזיז לו כמו
פעם.
אבל זה לא היה מה ששבר אותו.
הוא הלך יום אחד עם תומר לקניון בשביל לקנות חפיסת סיגריות ואז
הפלאפון שלו צלצל. על הקו היתה ליאת והם דיברו 10 דקות בערך,
שלאחריהן שאל אותו תומר מי זו היתה בטלפון, תוך כדי שהוא מחייך
חיוך ממזרי.
הוא ענה לו שזו היתה ליאת, ידידה שלו מבית ספר. רק כדי שתכנסו
לפרופורציה, תומר לא היה מבית הספר שלו כך שהוא לא הכיר כמעט
אף ידידה שלו.
התשובה של תומר הלמה לו בפנים כמו משקולת ששוקלת טון לפחות -
"אני אין לי ידידות. כאילו, זתומרת, יש לי, אבל הן רק לזיון.
ידידות בכלל זה רק לזיון. כי מה בעצם הן ידידות ולמה הן
עוזרות? אתה רוצה לדבר איתה על דברים? דבר איתי! אתה רוצה
לבכות על בחורה שזרקה אותך? הטלפון שלי תמיד פתוח! אתה רוצה
לבקש עצות איך לגשת לבנות? אחי... גש אלי! תאמין לי - פראייר
גדול מי שיש לו הרבה ידידות. פראייר שלא מזיין".
למרות שהוא ידע שתומר סתם מלא חרא, ולמרות שהוא ידע שהוא לא
צודק, הוא פלט מעין זעקה כזו, חצי צרחה, שכללה כמה מילים בשפה
לא בדיוק יפה וכולם הסתכלו עליו בבהלה. הוא ברח הביתה והשאיר
את תומר בקניון לבד.
כשהוא הגיע הביתה הוא הסתגר בחדר שלו והרים טלפון לליאת,
כשהעיניים שלו אדומות, ספוגות דמעות. היא זיהתה את הטון העצוב
בדיבורו, המדוכדך מה, ושאלה מה קרה.
הוא אמר לה כמה שהוא אוהב אותה מאוד, ושהוא היה רוצה שהיא תיתן
לו הזדמנות אחת - אחת זה כל מה שהוא מבקש - ושתצא איתו. היא
מצידה הסבירה לו "אמרתי לך כבר - אתה ידיד טוב שלי ולא הסגנון
שלי בבחורים, אבל אתה יודע הרי שאני אוהבת אותך מאוד".
הוא פלט משהו כמו סעמק רבאק ואמר לה שנמאס לו מכל החרא הזה
והשטויות שכולן אומרות לו ואם היא לא נותנת לו הסבר הגיוני
עכשיו או לחילופין מסכימה לצאת איתו הוא יפגע בעצמו.
"אני הרי מכירה אותך, ואתה פחדן שכזה. אתה לא תפגע בעצמך באמת.
אתה רק צריך להרגע - אולי תלך לישון או משהו?"
הוא ניתק לה את הטלפון בפנים בשלב זה ורץ למטבח תוך כדי שהוא
בוחן במהירות את אוסף סכיני הקצבים של אמא שלו.
הוא בחר אחת ממש מיוחדת, נוצצת, והלך להסתגר בחדר שלו בוכה.
הדמעות שנשפכו היו כל כך רבות. המון דמעות זלגו. אבל הוא לא
יכל לפגוע בעצמו. ליאת צדקה. הוא היה פחדן מדי בשביל לעשות את
זה עד הסוף אפילו שהוא רצה כל כך לפגוע בעצמו. רק לראות את
המבטים על פניהן של ליאת, שירן ושאר הידידות שלו, רק לשמוע את
התגובות. רק להיות אולי מסוג הבחורים שליאת יוצאת איתם.
אבל הוא לא היה מסוגל.
במקום זה הוא ישב בחדר כמו פתטי והביט בסכין שנשמטה מידו לאחר
שתי דקות של בהייה ממושכת.
שעה אחרי זה הוא כבר התאושש קצת והרים טלפון לליאת. הוא אמר לה
שהוא לא מוכן להיות ידיד של צבועה כמוה וכשהיא תתבגר, היא
יכולה ומוזמנת להתקשר אליו. את הטלפון יש לה כבר.
אז הוא הוציא את הפנקס טלפונים שלו והתחיל להתקשר לכל אחת
מהידידות שלו, ואמר להן בדיוק את אותו משפט. ככה הוא המשיך
במשך שעות ארוכות עד שסיים לעבור על כל הפנקס.
למחרת הוא הגיע לבית הספר וכמעט כולם בלי הבדל דת מין וגזע
נעצו בו עיניים, כאילו הוא היה מצורע. הם הסתכלו עליו ולא יכלו
להאמין שהוא עשה את מה שהוא עשה. אם הוא היה פוגע בעצמו היה
מקבל את אותם מבטים בדיוק, אפילו פחות גרועים. היו מתייחסים
אליו אולי ברחמנות קצת.
ורק נועה, ישבה על הספסל בחצר ולא בהתה בו כמו שכולם בהו.
הוא ראה שהיא דווקא מביטה בו בהערצה וכשהוא התחיל להתקרב
לכיוונה, את האמת זה היה ממש במקרה, היא קמה ונעמדה מולו, פנים
אל פנים.
הוא בהה בה במשך שתי דקות ואז היא הדביקה לו צרפתית.
מהיום הוא לא הולך להיות יותר ידיד של אף אחת.