כוס הקפה שלי, שוכבת מולי, היא כבר מזמן לא מעלה אדים סמיכים.
והיא, כאילו כלום, שותה את הקפה המתוק מדי שלה, מחייכת חיוכי
שוקולד ממיסים, ומעשנת כאילו אין מחר.
כאשר אני מעיר לה, היא מכבה את הסיגריה ומתנצלת.
המלצרית ניגשת אלינו, שואלת אם הכל בסדר, אולי אנחנו צריכים
משהו.
"כלום", אומרת המעשנת שלי, "כלום", אני עונה אחריה כהד.
הקפה שלי כבר ממש קר ומגעיל, יש עליו קרום קשה מלמעלה ואי אפשר
לשתות אותו.
אני אפילו קצת רעב עכשיו, אבל לא איכפת לי, היא מספרת לי על
אבא שלה, אני לא ממש עוקב, אני פשוט אוהב לראות את הפה שלה זז,
אני אוהב לראות אותה.
אני שופך עכשיו מעט סוכר על האצבע, מלקק אותו ושופך שוב, היא
מסתכלת על מעשיי וצוחקת.
אני שם קצת סוכר על השפתיים, עם האצבע, ומנשק אותה.
"אמרת שאת אוהבת מתוק", אני מנסה להסביר.
והיא מדליקה עוד סיגריה, מזמינה לי ולה עוד קפה, ושותקת.
הלוואי שתדבר עכשיו, הייתי נותן הכל כדי שתצחק, שתתנצל, אבל
היא שותקת.
המלצרית העייפה כמעט וזורקת את הכוסות לעברנו, הקפה רותח, אדים
חמימים מלטפים לי את הפנים, אני מתרכז עכשיו במערבולת הסימטרית
שאני יוצר עם הכפית שלי,
עד אשר אני מרגיש שליטופי האדים נעשו משמעותיים יותר, ידה החמה
נעה עכשיו על לחיי,
והיא מטה את ראשה הצידה, כאילו כדי לראות אותי בזווית קצת
שונה.
"אני אוהבת", היא אומרת, ולפני שאומר משהו היא מוסיפה,
"מתוק".
