"בוקר טוב", אתה שומע קול ומייד מתעורר, אבל אינך רואה אף אחד.
אתה מסתכל על השעון ורואה שעכשיו חמש בבוקר. בחוץ אתה שומע את
הציפורים וגם מכונית או שתיים שעוברות ברחוב הקטן והצר בדרום
תל אביב, שבו אתה חיי. אתה מתלבש מהר ובלי להסתכל במראה אף לא
פעם אחת , אתה יורד לתחנת האוטובוס וממתין לאוטובוס שיבוא לקחת
אותך.

"אתה תאחר", אתה שוב שומע קול ומסתובב כדי לבדוק מי בעל הקול,
אבל אין שם אף אחד. אישה שעוברת ברחוב מסתכלת עלייך ולא מבינה
את מה אתה מחפש.

קר לך, האקדח שנמצא בגפך ומתחכך בך מוסיף לקור. מתכת קרה, קרה
מידיי בשבילך. אתה מחכה ומחכה ולבסוף האוטובוס בא. אתה עולה
עליו ומגלה שאתה היחיד בו. אתה הולך ישר אל הספסל האחורי.

"בוקר טוב!", אתה שומע קול צועק בהתלהבות, ושוב אין שם אף אחד.
אתה חושב מה מחכה לך היום בעבודה, ונהיה לך קר. אתה הולך לעולם
אחר, לעולם שבו רק אשליות וכל מה שאתה רוצה מתגשם. אתה עשיר,
אתה נוסע באוטו, מהסוג שגורם לכל מי שעובר ברחוב לבהות בך,
ונוסע למשרד המפואר שלך, וזאת כמובן אחרי שנתת נשיקה לאישתך
הרופאה המוצלחת והיפה.

"תתעורר!", שוב הקול הזה ששוב העיר אותך. אתה נזכר שגם היום
וגם אתמול וגם שלשום הקול הזה העיר אותך ודיבר אלייך, ויכול
להיות שגם לפני זה, אבל אתה פשוט שוכח את העבר הרחוק, ככה נוח
לך. אתה חושב מה גרם לך להגיע למה שאתה, חושב ומייד מפסיק, כי
כבר עשית את זה, בכל יום בשנה האחרונה.

"עוד תחנה אחת!", הקול הזה, ששוב אתה לא מתייאש ומחפש אותו,
ולשווא. קר לך כשאתה יורד מהאוטובוס והולך לכיוון הקניון שבו
אתה עומד כמו פסל, או במילים אחרות, שומר. אתה מצחקק לאור
המחשבה שאתה אמור להגן על אנשים אחרים, בעוד שאתה מתקשה להגן
על עצמך.

אתה מסתכל על כל הילדים וההורים והזוגות העשירים שעוברים שם
ויותר קר לך וכבר כ"כ קר לך שיורדת דמעה ועוד אחת. והקול פתאום
בא ומבהיל אותך "לא אל תבכה, אני כאן ". ואתה רוצה לא להיות
לבד ושלא יהיה לך קר, והקול הזה הוא בכלל לא חבר שלך הוא בא
מתי שבא לו.

אתה הולך מהר מהקניון ומאחורייך אתה שומע את הקול צועק "לאן
אתה הולך?" ויחד איתו מצטרף קולו של הבוס שמאיים שיפטר אותך
וכבר לא אכפת לך. פתאום אתה מבין שמתת.