כשהייתי בן 9, אמא שלי הכינה לי מסיבת יום-הולדת מפוארת. היא
הזמינה קוסם וקנתה כיבוד, טלפנה לכל ההורים של הילדים בכיתה
שלי וסידרה את הבית כדי שיהיה מקום לכולם. כשעה אחרי שהמסיבה
התחילה ובבית שלי היינו רק דודו היורם, לנה הרוסייה ואני,
הבינה אמא שלי שכל המסיבה המפוארת שלה נהרסה, כל התיכנונים
ירדו לטימיון ופרצה בבכי. אני רק עמדתי שם, בוהה בה בעצב וחש
צורך עז להתנצל על כך שאני שמן וגדול, ולכן הילדים בכיתה לא
אוהבים אותי, אבל רק ניגשתי אליה בשקט, חיבקתי אותה ואמרתי לה
שאני אוהב נורא את המתנה שלה, מה שגרם לה לפרוץ בבכי עוד יותר
חזק.

  אמא קנתה לי בובה גדולה בצורה של פיל סגול. קראתי לו בני
הפיל, על שם בני, מלך הכיתה שהסיט את כולם לעשות עלי חרם. באמת
אהבתי את המתנה של אמא. החלטתי שאני לא אזרוק את בני הפיל
לעולם, כי הוא היחידי שישאר לצידי תמיד ולא יפגע בי, כפי
שנוכחתי ביום הולדתי התשיעי שאנשים יכולים לעשות.

  בני הפיל המשיך ללוות אותי. הוא היה שם בגיל 15, כשסימה
היפה באה ללמוד אצלי למבחן במתמטיקה, וראה את כל הסצינה המביכה
שבה ניסיתי לנשק את סימה והסטירה המיידית שהגיעה בעקבות ניסיון
אומלל זה.
הוא היה שם בגיל 18, כשסוף סוף היתה לי חברה, לאחר שנים של
ציפיה. הוא הביט בנו בעיון כששכבנו בפעם הראשונה, בתמימות
בתולית מתוקה של שנינו, מביט בנו בקנאה.

  בני היה שם גם בזמן שהייתי בצבא, מחכה לי בחדר כל סוף-שבוע,
תמיד באותה פינה קבועה לצד המיטה, מביט בי בגעגועים ותמיד
כשראיתי אותו מביט בי כך, חשתי צביטה קטנה בלב על העובדה
שבחרתי לשרת ביחידה קרבית ולחזור הביתה פעם בשבוע- שבועיים,
בעוד אני נוטש אותו לבדו במהלך השבוע.

  אהבתי את מבטי ההערצה המעורבים בשמחה שלו, בזמן שהתחילו
לזרום לחדרי הבחורות, כל אחת יותר יפה מהשנייה, ואחרי שהן הלכו
היינו יושבים וצוחקים בינינו על אותם ימים שבהם הייתי שמן
וגדול ועל מקרה סימה היפה מגיל 15...

  בגיל 23, כשהחלטתי סוף סוף לעבור לדירת הרווקים המתבקשת,
שתוכל לאכלס את כל הבחורות ואותי, לקחתי איתי את בני, כמובן.
הוא היה מאושר, הוא פחד שעם המעבר שלי לבגרות כביכול, אני
אחליט להשאיר גם אותו מאחורה, כחלק מהעבר. אבל אני הפתעתי אותו
ואפילו שיריינתי לו מקום מיוחד בחדר המיטות, שימשיך ליהנות
ולהתרגש ביחד איתי.

  בגיל 35, עדייין באותה דירת רווקים, החלטנו בהתייעצות
בינינו, בני ואני, שהגיע הזמן שאני אתחתן ואתיישב סוף-סוף.
החלטנו שאני אבחר בבחורה הראשונה שתתלהב מבני, כי הרי בני הוא
חלק ממני, ומי שתתלהב ממנו, תתלהב גם ממני.

  לא עמדתי בהסכם. התחתנתי עם הבחורה הכי יפה שהכרתי, ולא עם
זאת שבאמת התלהבה מבני. שתתחתן איתו אם היא כל כך מתלהבת ממנו,
ניסיתי לתרץ לעצמי, למרות שידעתי כי הסיבה האמיתית לכך היא
השטחיות שלי, אך לא רציתי להודות בכך, במיוחד לא בפני בני,
שהתאכזב ממני.

  בני לא היה בחתונה שלנו, למרות שרציתי לקחת אותו. אשתי לא
הסכימה. היא אמרה שזה רעיון מגוחך, ומה זה השטויות האלו ושאני
לא אהרוס לה את יום הכלולות בכזו טיפשות. ניסיתי להתעקש אבל אז
היא התחילה לבכות והשאירה אותי חסר אונים, יודע שאני מאכזב,
שוב, את בני.

  בדירה החדשה שלי ושל אשתי בני כבר לא היה אורח הכבוד בחדר
השינה. אשתי, שתזכה למצוות, הסכימה להעביר אותו לדירה, אבל
הכריחה אותי לאחסן אותו בבויידעם, ביחד עם הקיטבג הצבאי ועוד
דברים זניחים. היה לי ממש קשה לדחוף אותו לשם. ביקשתי את
סליחתו בערך מיליון פעמים והיה נראה לי שהוא מבין וסולח, אבל
בכל זאת פגוע.

  בגיל 60 היא ביקשה להתגרש בצורה יפה. אני בגדתי בה אינספור
פעמים, היא בגדה בי אפילו יותר וכבר לא היה טעם להישאר ביחד.
הילדים עזבו את הבית וגם היא, בעקבותם.

  כשנה לאחר הגירושים נפטרה אמי. לא בכיתי כששמעתי על כך, לא
בכיתי בהלוויה וגם לא בשבעה. רק בסיומה של השבעה, כשכולם כבר
הלכו ונשארתי לבדי, ניגשתי לבויידעם, פתחתי אותו ובידיים
רועדות, אחרי שנים רבות, הוצאתי החוצה את בני הפיל. הוא היה
שם, כמובן, מחכה לי, לא עוזב אותי לעולם.

  טבעם של אנשים, כך למדתי במשך השנים, הוא לפגוע ולעזוב- אם
זה בכוונה וגם אם לא. אלו החיים, וגם אני חלק מאותו מעגל- גם
אני פוגע ופגעתי באנשים אחרים וגם אני נטשתי ועוד אנטוש בחיי.
בני הפיל היה היחידי שעליו יכולתי לסמוך שיהיה תמיד שם, לא
משנה מה קורה. הנחתי את בני על המיטה, לצדי, והתחלתי לבכות.