פתיחה, בשום אופן לא התחלה

לא יודעת בדיוק למה, אבל דווקא עם הכתבן הפשוט, הפרימיטיבי,
הלא מתוחכם הזה, שכאילו סופג לתוכו את כל העלבונות בחיוך,
מתחשק לי לכתוב. בלי הרבה פונטים, בלי לשים דגש על הגהה
וסמנטיקה, פשוט לזרום.

איפה מתחילים היא לא ממש השאלה. איפה ההתחלה יותר לגיטימית. לא
ממש ברור. ואולי בזה כל העניין ולכבוד זה כל ההתכנסות: לדעת מה
היה לפני מה, לסדר בראש סדר פנים גופי כרונולוגי שיגיד מנין
ולאן.

עכשיו:
ערמות של דיסקים בכל מקום. כמה שלא מנסה לאגד בקופסאות ולתייק,
לפעמים אפילו למיין, הן משתלטות על החדר. בפינת השולחן
אוקנפולד יושב בנחת; על המערכת מתערבבים זה בזה מולוקו ערן צור
והדיסק של יוני. וקצת שלי.
על הטלוויזיה פוגש סטינג את מופע ההצדעה למאיר אריאל וכולם
ביחד כאילו חיים פה באיזה סוטול מוסיקלי שרק דיסקים יכולים
להבין.

המנורה שהפשטתי מאהיל האודם שלה עומדת עירומה - גוף מעץ וראש
של נורה חצי שרופה. זורקת צללים על החדר. ולודמילה שתלויה בין
שמיים וארץ, דגת המחמד השקטה כל כך שלי, שאם ירצה השם ותרצה
היא, תראה אותי יושבת לכתוב עוד לא מעט פעמים, מביטה בי
בדומיה.

ציפיתי שאכתוב עכשיו עבר, ואכתוב אחריו עתיד, אבל ממש כפי
שהעכשיו איננו ממש ההווה, כך מתערבבים, נשזרים להם באיזה מחול
פלמנקו סוער במיוחד, גם העבר והעתיד. ואף אחד מהם אינו כפי
שהוא נראה. אינו כפי שהוא אמור להראות.
ממש כמוני - אסרטיבית ופגיעה ממש באותה נחרצות, משחקת בצעצועים
ופולשת לעולם המבוגרים כאילו חלק מאותו יקום.

רק התחלתי עם השלוותה שלי - כמה שעות חופש מעולם העבדות וכבר
נקישה בדלת. נעתרתי, אלא מה? סיגריה ושוב מנסה לדמות את האין
סופי. השקט.
ושוב לא אמרתי כלום.
"תמיד את כותבת על כלום", שמעתי את עצמי מלגלגת על עצמי, "אין
לך סיפור, אין לך שום עלילה, שום קווי מתאר ואולי ייצא לך משהו
גאוני. ואולי לא. סביר להניח שלא". וגם בלי לנזוף בעצמיותי
ברור לי שגם אם תצא בסוף עלילה מתפתלת, וגיבורים ואיזה רבע
סיפור, זה מה שזה יהיה - רבע סיפור.
במקסימום אפיזודה שלמה מתוך גלגול מלא.
ומה היא האפיזודה הזו אם לא רבעון ליקוק מתוך סיר מלא בטעמים?
כאלו שמשתנים ומתבשלים ללא הרף, סופגים ריחות וקולות, מיתרגמים
לטעמים, לגווני החיך.
וגם אם כבר תצא לה פיסה קטנטונת אך שלמה הרי היא לא תהיה
העיקר. הרי תהיה רק התירוץ כדי להעביר את שהועבר פעמים רבות כל
כך.
עוד פעם רגשות ועוד פעם עולם פנימי ועוד פעם אני ואני ואני.
מוסוות בעלילות של אחרים-תאומים, מוצללת מאחורי רגעים זניחים.
ובעצם, יותר מהאניאניאני הזה יהיו שם ההם. ההם שיקראו ואולי
יטעימו נכון את ההברות, ואולי לא.
אולי יבינו את גוון קולי הכתוב ואולי יטעו בו.
ואולי ירגישו משהו. אמן ירגישו.
אפילו צביטה קטנה,
אפילו רגע כיווץ,
אפילו אפיזודה.
ולו רבעון ליקוק.