אני שונאת אותך. על כל מילה שאת מוציאה מהפה.
שונאת אותו כי את אוהבת כל מה שהוא אומר לך גם אם הוא רומס לך
את הכבוד לחלוטין.
שונאת אותה, את הקרצייה הקטנה הזאת שכמה שהיא עולה לכולם על
העצבים היא בסדר ורק לה דואגים.

אני שונאת אותך הכי בעולם, את לא נותנת לי לחיות, את לא מבינה
שזה לא עניינך כל מה שקורה לי בחיים?
אני שונאת אותך כי עזבת אותו והשארת אותו לחיים נפרדים.
אני שונאת אותך כי מצאת משפחה ואני כבר לא חלק ממנה.
ורק את הקטנטונת ההיא אני אוהבת כי היא עוד לא למדה לציית לך.
אני אוהבת אותה כי רק היא עוד נשארה לחייך אליי אחרי שכבר
חטפתי כל צעקה אפשרית מכולכם.
את לא יודעת איך זה לשנוא את כולם. אני לא מסוגלת לחיות יותר
מרגע בסביבה שלכם.
את גורמת לי לשנוא אותך, אני יודעת שאני לא חשובה אז לפחות אל
תעמידי פנים.
אני יודעת שאני צריכה לשנוא אותך, זה מגיע לך גם אם לא אכפת
לך.
והכי אני שונאת את עצמי כי כל דבר שאני עושה לא מספיק טוב.
בגלל זה כבר הפסקתי להשקיע, ללמוד, להתייחס, לשים לב. כל דבר
שאני עושה לא מגיע לקרסוליים שלו ולא שלה וכמובן שלא שלך.
אבל זה לא נכון, אז פתחתי לי חיים חדשים, בלי לשים לב למה
שקורה בלי ללמוד, להתייחס, להשקיע.
רק שהעולם הזה יהיה בלעדייך, כי אני כל כך שונאת אותך!