אני יושבת מול שולחן הכתיבה שלי ומסתכלת על כל מתנות היום
הולדת שקיבלתי. המתנות נראו ממש מהודרות. בשמים עשירים,
עפרונות בגוונים שמעולם לא ניסיתי, צלליות, מייק אפ וכל מני
תכשיטים. זה נראה מאוד מפואר ככה ונשי מאוד. שתי מראות שתקועות
לסט צליליות מראות לי את דמותי בדייקנות. החזרתי לעצמי מבט.
נכון, אתמול הפכתי להיות בת 15. אבל מה זה אומר? אני לא מרגישה
כמו בת 15. בפנים, בתוך העיניים החומות-בהירות שלי אני יכולה
לראות כאב עז. ואני יכולה גם לראות עצב וילדות. כן, העיניים
שלי עוד לא התרגלו לעובדה שאני בת 15. בשבילם אני עדיין ילדה
בת 11 אבודה.

כשהייתי בת 11, זה לא היה "הקבוצה". זה היה רק אלינור ואני. רק
אנחנו. הילדים בכיתה מיד ראו שאנחנו שונות, קיללו אותנו
והשמיצו והציקו כל הזמן. היינו מוזרות כאלה. התבודדנו. היינו
לבד, אבל היה לנו אחת את השנייה וזה הספיק. בהפסקות כתבנו
שירים והקשבנו למוסיקה בווקמן. אחר הצהריים היינו נפגשות
ומדברות. מדברות על החיים ולפעמים גם על המוות. מבחינה נפשית
היינו לפחות בנות 18. אך העיניים שלי תמיד היו עיניים של ילדה.
מן ילדה עצובה כזאת הייתי, מודעת לרוע המסתובב סביבינו ולא
מקבלת את זה. מודעת לכאבם של אחרים. מודעת לטרור, מודעת לרצח,
מודעת לאונס, מודעת להתאבדות. ובכל זאת, למרות שהילדים האחרים
לא הבינו אותנו, היה לנו טוב ביחד. כשמישהו מבין אותך, קל לך
על הלב. אבל אז אלינור התחילה להידרדר. לא ממש הבנתי את זה
מההתחלה, אבל שמתי לב שמשהו לא רגיל קורה אצלה. היא התרחקה
ממני. היא כבר לא ביקרה אצלי הרבה. וזה הציק לי וכאב לי. מאוד.
נהייתי לבד לגמרי. למרות שהייתי מבוגרת נפשית, הייתי פגועה
מאוד ולכן נראיתי כילדה קטנה יותר מתמיד. אני לא יודעת מה גרם
לה ללכת. אבל זה פשוט קרה. בהתחלה סיגריות, ואחרי זה סמים,
ומסיבות ובחורים. פתאום היא כבר לא הייתה בתולה. ובכל זאת,
לפעמים היא כן הגיעה אלי, ואני כל כך שמחתי לקראתה. ואז היא
סיפרה לי. סיפרה לי שהכל בולשיט ורק את ההוא היא אוהבת, זה
שאיתו יצאה פעם ראשונה. אני חשבתי שזה סתם עוד הדלקות שלה
ובצדק, הוא היה לדעתי בדיוק כמו האחרים... אבל היא כתבה עליו
הרבה. והיה לנו ספר שירים כזה, שהיינו כותבות בו ביחד. אבל היא
כבר רצתה לכתוב רק עליו ואני לא הסכמתי. אז אלינור כעסה מאוד
ואמרה שזה לא היה ההסכם. ההסכם היה שכל אחת כותבת על מה שהיא
רוצה, מה שהיא מרגישה באותו רגע, ובאותו רגע היא הרגישה אהבה.
אבל אני לא הסכמתי. היא רצתה  לכתוב רק עליו ואני פשוט לא
רציתי לבזבז את הספר עליו. אז היא אמרה שהיא  עוזבת את העסק.
אני חשבתי שהיא הפסיקה לכתוב. אבל נראה שטעיתי.
באותו יום, כשהלכה ממני אלינור, והשאירה את ספר השירים שלנו,
היא הלכה לתמיד. לפעמים ראיתי אותה עם בחור או שניים לידה אבל
היא לא חייכה אלי אפילו. כעסת עלי, אלינור? איני יודעת. את אף
פעם לא תדעי כמה הכאבת לי. לא עשיתי לך דבר כדי שתבגדי בי ככה.
אבל את הלכת. ואני הייתי צריכה להסתגל לחברה, שמעולם לא הבינה
את דרך החשיבה שלי. ובכל זאת מצאתי מן חברות כאלה, חברות
ליציאות. הן היו נחמדות, קצת צבועות, אבל נחמדות. אך מישהי
כמוך מעולם לא הייתה לי, שהייתי יכולה לספר לה הכל. וזהו,
החברות שלנו הגיעה לסוף. הפסקתי להתפתח נפשית. לא היה לי מישהו
בתור ידיד נפש לדבר איתו.

עברו ארבע שנים מאז. אתמול הפכתי לבת 15. הזמנתי כמה בנות, כי
למרות שלא אהבתי מסיבות, בכל זאת הרי זה לא סתם בת 67. זה 15.
הזמנתי גם אותך. שמתי לך הזמנה בדואר למרות שידעתי שלא תגיעי.
רק רציתי להזכיר לך שאת תמיד מוזמנת אצלי. לא ידעתי מה עובר
עלייך.
את כמובן לא הגעת אתמול, למסיבה שלי. אולי עמוק בפנים קיוויתי
שבכל זאת תראי את פנייך, אך גם ידעתי שזה לא ייתכן. הייתי
עצובה אך לא מאוכזבת. הייתי מוכנה לזה. היה בסדר. טעים ומצחיק
והכל. חסרת לי כמובן, אך התרגלתי לעובדה שאת לא לצדי. ואז...
ואז זה קרה. אימא שלך התקשרה ובקול חנוק מבכי סיפרה לי שהלכת
לעולמך. אני זוכרת איך השפופרת נפלה לי מהיד כשהיא אמרה שאת
גמרת את חייך. לא הבנתי. באמת שלא. גם עכשיו אני לא מבינה. מה
גרם לך לגמור את חייך?

היום בבוקר, בהלוויה, אמך נתנה לי את ספר השירים שלך. זה
שהתחלת לכתוב בלעדיי. זה שמעולם לא שמעתי עליו. הופתעתי קצת,
אך אמך אמרה שזאת מתנת היום הולדת שלך. וגם המתנה הראשונה
והאחרונה שאי פעם נתת לי.

הנה הרגע. קראתי על הכריכה "לקרן, האחת והיחידה." פתחתי את
העמוד הראשון. התאריך היה מלפני היום שהפסקנו להיות חברות. אז
התחלת את הספר עוד קודם? היה כתוב שם:

"את היחידה שנותנת לי אור,
את נותנת לי חיים,
את זאת שמחזיקה אותי הרחק מהבור,
והרחק מהמעשים הרעים."

חייכתי. פעם זה גם מה שאני הרגשתי בקשר אליך. ואולי עדיין
מרגישה.

ואז פתחתי את העמוד השני.

"עיניו הכחולות קסמו לי מייד,
ראיתי בו חוזקה וטוב לב,
ראיתי בו את האחד,
האחד שלא יביא לי שום כאב."

אז עוד לפני שעזבת  אותי אהבת אותו.

"אם אמשיך להיות מה שאני,
לעולם לא אשיג את מטרתי."

אז כבר אז רצית להשתנות... והכל היה בשבילו? מדפדפת בין
הדפים.

"הוא סוחב אותי עמוק אל הבור,
אך כבר אין לי דרך לחזור,
אך למרות שקרן חושבת שזו הדרך לאחור,
אני חושבת שזו הדרך לאור."

ניסית להרשים אותו? לא האמנתי.
העברתי עוד כמה דפים.

"זאת שדווקא חשבתי שתבין,
דוחפת אותי עכשיו הצידה,
זאת שחשבתי שתוכל להאמין,
מאכזבת אותי עד דמעות."

אז אני פגעתי בך עד כדי כך? אבל... אבל הייתי בטוחה שזאת לא
הייתה אהבת אמת...

"אתמול הייתי ממש קרובה,
קרובה עד סיפוק,
ולמרות שאין הוא מרגיש אלי אהבה,
נהניתי מאוד מהחיבוק."

אז את קיימת איתו יחסי מין? ו... הוא אפילו לא אהב אותך?

"אני מתפללת אליך אלוהים,
עזור לו לאהוב אותי חזרה,
עזור לי להראות לו את החיים,
עזור לי להשיג את המטרה!"

אז פה התחלת להבין שהוא לא ממש שלך...

העברתי דפים במהירות.

"אני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם,
בלעדיו אין לי קרן אור,
הוא אחר, הוא לא כמו כולם,
ובלעדיו אין לי לאן לחזור מהבור."

אז הוא זה שהמשיך להחזיק אותך חייה.

דפדפתי בדפים. היו פתאום דפים ריקים כל זמן. ואז פתאום היה
שיר:

"חסרה לי את עד מאוד,
וחסר לי אתה,
אין לי הרבה כוחות עוד,
ותקוותי כמעט אבדה."

אז שני האנשים הכי חשובים לך לא היו איתך, ואת כבר לא יכלת
לעמוד בזה... דפדפתי. היו שוב דפים ריקים. ועוד דפים ריקים.
בדף האחרון היה כתוב:
"את היחידה שנותנת לי אור,
את נותנת לי חיים,
את זאת שמחזיקה אותי הרחק מהבור,
והרחק מהמעשים הרעים.

אך את לא כאן איתי עכשיו,
ואני לא יכולה לסבול כל זאת - דיי!
את לא שבה והוא לא שב,
ובלעדיכם אין משמעות לחיי.

אוהבת,
ומאחלת יום הולדת שמח,
אלינור."