הוא הסתכל עלי במבט התמים שלו, כמו שרק הוא יודע ואני שקעתי
נעלמתי בתוכו. השיער המתולתל,העיניים הירוקות שבהקו כמו שתי
אבני אמרלד הביטו בי. נמסתי.
היו לנו את הרגעים האלה, שלי ושלו, היינו מתנתקים מהעולם אפילו
רק לכמה שניות, כאילו רק שנינו היינו קימיים בעולם משלנו, עולם
בלי בעיות.
הוא לא היה כמו האחרים אלו שהסתכלו עלי במבט משונה וחסר הבנה,
אלו שלא ידעו ולא רצו לדעת. הוא היה שונה, הסתכל עלי ובלי לומר
מילה הוא הבין, הוא ידע. הוא נגע במקום שאף אחד לא נגע ולא
היינו זקוקים למלים רק למבטים. לפעמיים הם היו קצרים וחפוזים,
רק שניה או שתיים ולפעמיים הם נמשכו דקות ארוכות. הייתי נעלמת
בתוך עיניו, מאבדת כל תחושת זמן כי הזמן לא היה קיים בתוך
עינו. אך עכשיו מבטו בגד בי ובתוכי נשארה ריקנות איומה, מין
חלל עמוק עמוק רחב מימדים שהשאיר אותי בלוא שום תקווה. וההבנה
הקשה מנשוא היכתה בפני: עכשיו אני לבד.
כל יום מחדש הייתי עוברת על פניו והוא היה מסב אותם במהירות
כברק, לא רוצה להתקל במבטי כי הוא ידע שברגע שעינינו יצטלבו
הוא לא יוכל להתמודד ויפרוץ בדמעות. גם אני הרגשתי כך אך רציתי
אותו כלכך שלא היה לי אכפת לבכות כבר הייתי רגילה, בכיתי עליו
כל יום וכל לילה. כל פעם לאחר שעברתי על פניו וגבי היה מופנה
הרגשתי את מבטו נוחת על גבי בעוד אני הולכת. הייתי ממשיכה
בגבורה רק להסתכל ישר, קדימה לעבר האופק לעולם לא לצדדים שלא
יראה את מה שבפנים מה שניסיתי כלכך להסתיר. כך הייתי הולכת כמה
מטרים ספורים עד שהייתי בטוחה שהוא כבר לא רואה ולא מרגיש ואז
הייתי צונחת על הארץ בייאוש, ודמעות היו יורדות מעיני, ליבי
נשבר.
הפכתי לאדם אומלל מכונס ושחור, כמה שהמבטים שלו פעם נתנו לי
איך שמלאו את חיי הם היו האור, הם היו הכל.
לא יכולתי להתעמת איתו זה היה יותר מדי קשה, רק המחשבות על
אותו ערב נורא, אותו ערב חסר גבולות שיכרון חושים ואבדון לאין
סוף. אם רק הייתי יודעת שבכזאת הקרבה אצטרך להתעמת הייתי נעצרת
מפסיקה חושבת. אך העיניים האלה, העיניים האלה שגורמות לך
להוציא את מה שבפנים לפרוק את הכל ויותר מכך לזרוק את הכל וכך
בשניה אחת זרקנו שנינו את הקשר הכלכך מיוחד שנוצר בינינו ולי
הם גרמו אותן עיניים תמימות להרחיק את הבן אדם היחיד שאי פעם
הבין אותי הבן אדם היחיד שגרם לי להאמין שיש דברים טובים בעולם
ושלפעמים ניסים קטנים יכולים להתרחש איך יכולתי להיות כה
תמימה ובאמת להאמין שמישהו אי פעם ירצה אותי ?
אך לא יותר אהיה תמימה עיני נפקחו בעוצמה מחסירת פעימה ולמרות
שלא היה זה ברצוני עכשיו אני מבינה. אין ניסים בעולם ואין
הפתעות.
לא יותר אהיה תמימה. |
