נשאר לי עוד קו אחד קטן בסוללה של הפלאפון, ואין לי איפה
להטעין, בעצם יש פה מלא שקעים, אבל אין לי מטען... אני יודע
שברגע שהיא תתקשר אליי השיחה תתנתק...

...אחרי כל כך הרבה זמן שלא יצא לי לראות את ימית, החברה הכי
טובה שלי מהשכונה הישנה אני סוף סוף בפתח תקווה, דיברתי איתה
ואמרתי לה שאני אגיע בצהריים, היא אמרה לי שהיא תנסה איכשהו
לצאת מהעבודה כדי שנוכל להפגש.

...עכשיו אני יושב פה בשאוורמה הזאת כמו דביל, סיימתי לאכול
לפני רבע שעה ואולי אפילו 20 דקות, ואני סתם יושב פה ומחכה...
היא הייתה צריכה להתקשר כבר, מזמן!

...המוזיקה פה משגעת אותי, אני לא מסוגל לשמוע אותה יותר... זה
איזשהו טמבל שחושב שהוא יודע לעשות מוזיקה, צריך להכניס אנשים
כאלה לכלא...

הזמן לא זז... אני כבר מת לראות את ימית..., אח... ימית... כל
פעם שהשם הזה עולה אני נזכר במה שעשינו לבריז'יט השכנה מהקומה
האחרונה... בריז'יט היתה האישה הכי מבוגרת בבלוק, היה לה בעל
אבל אף אחד לא הכיר אותו, אומרים שהוא ברח לצרפת עם איזה אחת
שהוא הכיר, או משהו כזה...
היו לה גם שני בנים: חיים (על שם חיים ויצמן) והרצל (על שם
הרצל), אבל שניהם לא ממש הגיעו לגדולה. לחיים יש אחוזים באיזה
דוכן בשוק והכסף שהוא מרוויח שם לא מכסה את הסמים שהוא צורך אז
אומרים שהוא לפעמים גונב כל מיני דברים לשם השלמת הכנסה,
והרצל... הרצל מת.
הרצל היה הבן המוצלח יותר. למרות שהוא היה קצת מגמגם (יש אנשים
שחושבים שמי שמגמגם פחות חכם - לדעתי, הם טועים!) הוא היה הכי
חכם בבית-ספר, הוא גם היה (לא כמו אח שלו) ילד מאד מיוחד
ורגיש, היה לו גם תחביב שכזה, הוא היה אוסף פרפרים, מייבש אותם
ומשמר אותם עם חומר מיוחד שכזה, כל החדר שלו היה מלא בפרפרים
מכל הארץ ונראה לי אפילו מכל העולם... כולם אהבו אותו, והוא
היה הגאווה הכי גדולה לאמא שלו (שלא כמו חיים שתמיד היה מסתבך
במכות ועם המשטרה).
בגיל 14 הרצל היה החבר הכי טוב שלי ושל ימית. היינו חבורה
שכזאת, הרצל ימית ואני. כל הזמן היינו עושים שטויות (לא שטויות
רעות מידיי, שמזיקות לאנשים וכל זה... היינו עושים סתם שטויות)
ואני וימית תמיד היינו צוחקים על הרצל ועל כל הקטע עם
הפרפרים... ימית תמיד היתה אומרת שאפילו שהיא "בת" היא חושבת
שזה הדבר הכי דבילי שקיים - "ליבש פרפרים" ורק כל מיני בנות
צפוניות אמורות להתעסק עם השטויות האלה, אני לא ממש הייתי צוחק
עליו, אבל הוא היה משתדל לא לדבר על הפרפרים לידי, אפשר לומר
שהוא הרגיש לא נעים מאיתנו בקטע הזה לפעמים, אבל אם הוא היה
מוצא איזשהו פרפר עזוב הוא תוך שניה היה נעלם לנו ולוקח אותו
כדי לשים אותו בחומר משמר (פעם הוא שכח את התיק של הבית-ספר
בגן עם הספסלים בגלל איזהשהו עש מגעיל)...
...יום אחד, יותר נכון לומר יום ארור אחד, החלטנו לעשות משהו
מאד שטותי, הכי שטותי שיש...
החלטנו למתוח את בריזיט.
כולם ישבו אצלה בצהריים לאכול קוסקוס וקציצות, ובזמן שהיא
דיברה עם איזה דודה מצרפת החלטנו לעבוד עלייה. זה היה רעיון של
הרצל הוא אמר שהוא יעמיד פנים כאילו נתקע לו משהוא בגרון והוא
נחנק ואנחנו מסביב נצעק כדי להלחיץ את אמא שלו. באותו הרגע זה
נשמע רעיון פשוט מצוין! הרצל התחיל להשתעל וימית ואני שיתפנו
פעולה כמו שצריך, ואז, הוא נפל חזק על הרצפה והתחיל לבעוט לכל
מיני כיוונים עם הרגלים... בריז'יט ניתקה מייד את הטלפון ורצה
אליו, ואני וימית השתדלנו לא לצחוק והמשכנו לצעוק... כל הבית
היה היסטרי לכמה שניות עד ש... לא יודע איך זה קרה

סוף סוף...
"הלו... מה שלומך ימית הכל בסדר?"
- "הכל טוב נשמה."
"תשמעי אין לי סוללה , את באה לכאן?"
- "לאן?"
"תגיעי לדשא איפה שהספסלים..."
- "טוב אני עוד עשר דקות שם"
"ביי!"

בקיצור, איפה הייתי... אהה, אז הרצל המשיך לבעוט ובטעות... הוא
בעט בארונית הזאת שהייתה בסלון, היה מעליה מעיין ארון כזה עם
דלתות מזכוכית והוא היה מלא בכל מיני משקאות חריפים ואגרטלים
כאלה, מהבעיטה אגרטל אחד "איבד את שיווי המישקל" ונפל לו על
הראש, ונשבר המון חתיכות של זכוכית שחתכו להרצל את כל הפנים
תוך שניה כל הרצפה היתה מלאה בדם! אני וימית היינו בשוק.
שתקנו. ובריז'יט הפכה ללבנה כולה, הרצל אחרי 20 שניות כבר
הפסיק לפרפר, נראה לי שהוא הפסיק לנשום אפילו, אבל אני לא ממש
מבין בזה, בריז'יט הוציאה מהר מטפחת והתחילה לנגב ממנו את הדם,
מהפנים, מהצאוור, היא הפסיקה לבכות, ונראה היה שהיא מתפקדת כמו
רובוט. "תביאו קערה עם מים ודלי!" ימית לא יכלה לזוז היא קיבלה
פיק בירכיים ונפלה על הרצפה והיה אפשר לשמוע אותה מייבבת...
הלכתי למטבח והבאתי לה דלי ריק וקערה עם מים, והיא התחילה
לנקות אותו... "לך... מהר, תביא מהמטבח בצל ירוק, שיניי שום
ומעט זעתר" היא התחילה ללחוש דברים השפה מוזרה, הבאתי לה את
המצרכים שהיא ביקשה, היא חטפה לי אותם מהיד ודחפה להרצל אותם
לפה ואת שיני השום היא שברה לשניים, פוררה חצי אחד, פתאום היא
הסתובבה אל ימית עשתה רעש מוזר כמו של חתול שהולך מכות, (אני
מוכן להשבע שלא ראיתי עיניים בפרצוף שלה, פתאום היו לה בפנים
שתי חורים שחורים שפלטו מעיין אור אדום-בורדו) היא טבלה את היד
שלה עם השום המפורר בדלי עם המים והדם וזרקה לימית על הראש.
ואז היא התעלפה. וימית התחילה לזוז כאילו ...

"ימית!!!"
- "כמה טוב לראות אותך!"
"מה נשמע?"
- "הכל מצויין, בא לך לטייל?"
"כמובן..."
היא חייכה, נתנה לי את ידה והתחלנו ללכת... נראה לי שאם ויקי
(החברה שלי) היתה רואה אותנו הולכים ככה יד ביד היא היתה
משתגעת. אני לפעמים ממש לא מבין אותה היא כלכך קנאית לפעמים,
אבל היא עכשיו בעבודה, ובגלל שאני יודע עמוק עמוק בפנים שאין
לה שום סיבה להרגיש לא טוב עם זה שאני וימית מטיילים ככה אז זה
לא ממש מפריע לי...
- "אני לא מאמינה!!!"
"מה קרה?"
היא התחילה להתקרב לשיחים התכופפה, והרימה משהו בזהירות עם שתי
ידייה
- "ני... ני... נימפית היערה, בחיים שלי לא ראיתי אחד במצב כזה
פה"
היא הרימה פרפר מהאדמה, צידו העליון של הפרפר היה כחול כהה עם
כתמים לבנים סימטריים, וצידו התחתון היה חצי לבן חצי חום...
- "מה... מה... מה א... א... אתה עושה עכשיו פה? זאת ל... ל...
ל... לא העונה שלך ובטח שהשיחים פ... פ... פ... פה לא מתאימים
לך..."
היא דיברה אל הפרפר, זה הפרפר הכי יפה שראיתי בחיים שלי...
- "אני ח... ח... חייבת לרוץ, אני צריכה לשמר אותו, א... א...
א... אין זמן, האוויר פה רק יזיק לצ... צ... צ... צבע שלו!"
היא גמגמה ומילמלה לעצמה כל מיניי מילים...
היא רצה כמו משוגעת, וכמעט ונדרסה בכביש... ואני... עמדתי שם
כולי צמרמורות, נזכר מחדש בבריז'יט השכנה מהקומה האחרונה.