אני חושב שהעשן היה הדבר היחידי שאפשר היה לראות בחדר החשוך
והחנוק, הקטן ההוא.
מאפרה שעלתה כבר על גדותיה מבדלי נובלס זולים ונר אחד קטן,
כמעט גמור כבר.

על המיטה שארית של אדם שקועה במחשבות, לא מודעת,
לא מודעת לזמן שעובר, למוסיקה שהתנגנה במערכת הישנה, לא מודעת
לצחוק הילדים מהגן שלמטה בחוץ או לתינוק שבוכה בדירה ליד.

נסחף בים של מחשבות וכאב, מנותק לגמריי מהעולם ובוהה בתיקרה,
בדל סיגריה כמעט גמור עדיין תקוע בין האצבעות הלבנות שלו,
המילים עדיין הידהדו לו בראש, נזרקות מצד לצד כמו ריקושט בחדר
מבטון מזויין, הקול כל כך מוכר וכל כך קר, כמו תמיד הקול של
אבא "כישלון, לא יצא ממך כלום אף פעם, אין עתיד בדרך הזאת"
המילים הכאיבו כמו מכת פטיש בלילה קר כשאין תחושה באצבעות מלבד
הכאב המהדהד.

אפשר לחשוב שאחרי כל כך אחרי שנים יהיה אפשר להתרגל לכאב הזה,
אחרי הכל הוא חיי איתו כבר כל החיים, מה זה עוד פעם אחת אחריי
20 שנים תמימות (קצרות?).

ועכשיו מה לעשות ?
לעזוב הכל וללכת ?
או אולי להישאר ולהילחם בשדים ?
להילחם בצללית של מילה שעדיין מהדההדת למרות שכבר לפני שעות
מתה בחלל האויר של חדר אחר, מרוחק מכאן אלפי שנות אור ועדיין
נמצא עמוק בתוכו.

אולי לשים את התחפושת מדים של "חייל גיבור" ולחזור לבסיס,
הרי אתה לא באמת חולה נכון ?
המחלה שלך היא אחרת אתה יודע, מחלה שלא מקבלים עליה חופשה,
מחלה שלא מרגישים כשבודקים לך לחץ דם, או אולי כשמודדים חום.
מחלה כזאת בעניים, מחלה כזאת של אנשים כמוך, כישלונות, אפסים,
כאלה שלא ישיגו כלום בחיים שלהם, כאלה בלי עתיד.

ברגע אחד הוא התרומם וקם מן המיטה, מבט חד ומודע בעיניים,
לפתע מודע לשעה ומודע עוד יותר לזה שהזמן קצר אם הוא רוצא
להספיק בלי מכשולים מיותרים.

אבל הוא היה רגיל כבר, מוח מתורגל בבריחות קטנות הכניס
אוטומטית כמה בגדים לתיק קטן, תפס את הגיטרה שלו ביד אחרת ויצא
מהבית.

כמו תמיד שלוש שעות ואתה באילת, על החוף כמו תמיד, בורח
מהקולות, בורח מאבא, בורח מהמורים שחייכו אליך כשאמרו שאתה לא
בנאדם, בורח מהמפקד בצבא שלא קלט למה בכית כש"ההוא" מת.

ושוב אתה מנגן על החוף, בלתי נראה לכל האנשים על הטיילת,
אבל אתה יודע שהפעם זה שונה, אתה מרוחק יותר הפעם, אתה שונה
הפעם, כבר לא דומע ועצוב.
אתה מחייך !
מי היה מאמין בכלל ?
אתה מחייך !

והבקבוק נפתח שוב ואתה שותה, רגע עבר ועוד רגע והבקבוק כבר חצי
ריק.
ושוב אתה מנגן, בפעם הראשונה אתה מנגן בשביל עצמך ולא בשביל
אחרים, האנשים שעוברים על הטיילת שומעים, המנגינה העצובה ביותר
שהם שמעו בחיים מעולם אבל למי יש זמן להקשיב ?
הם יזכרו בזה ביום אחר, כשיהיה להם רע, כשהם יתמודדו מול השדים
הפרטיים שלהם הם יזכרו במנגינה.
הם כמובן לא ידעו מאיפה הם מכירים אותה אבל היא תמיד תהייה שם
באיזו פינה אפורה בראש שלהם, נגעת בהם לנצח...
אבל לך זה כבר לא משנה נכון ?
מצאת את הפיתרון שלך, אתה תתחיל הכל מהתחלה.
סיימת את הבקבוק כבר ?
ואתה קם, וצועד לתוך המיים ושוחה, ושוחה, ושוחה...

ואי שם בעולם ילד נולד.