"חה... לא, למעשה זה די מצחיק אם אתה חושב על זה.. כי אני
מאוהבת בך.."- היא אמרה בקול רועד שהתאמץ להסתיר דמעות שחנקו
את גרונה. הוא הפנה את ראשה, אשר זהר באותו רגע בשמש הסתיו. כל
תלתל זהוב שעל ראשו ריצד באלפי גוונים ועובדת היותו בחור מדהים
ביופיו לא יכלה לחמוק גם מעינו של העיוור. עיניה הירוקות נהפכו
מימיות למדי באותו רגע, ושתי דמעות, ראשונות למבול שיבוא
אחריהן, נשרו מתוך ריסיה. הסריג השחור שנח  ברפיון על גופה
המלא קמעה ספג את שתי הדמעות הבאות. כל העיפרון השחור בעיניים
כבר נשטף לדעתה. דבר מגוחך, בחיי. בלאקרית.. בלאקרית קשוחה
ויפה.. רצחנית. מאוהבת בנער סיאטל מבולגן, שחולצת הפלאנל
הצבעונית שעל מותניו הייתה מונחת כה ברישול עד שצנחה לבוץ
לעיתים קרובות כ"כ עד שנראתה חומה.הצעיף השחור צנח כאשר היא
הסתובבה ושמטה את ראשה בין ידיה. היא בכתה, ובכתה.בזמן שהצעיף
השחור התמלא ניצנוצים של זהב, וריח אדמה מבושם של סתיו. שמש
דמדומים זהובה וגדולה, ירדה בינות לצמרות העצים הזהובות וגרמה
לאוויר למעלה לרקוד ולסחרר מספר עלים נופלים. והיא המשיכה
לבכות. מרטיבה את העלים הפריכים שלרגליה. הוא מצידו, כמעט פחד
לגעת בה. "אתה"- היא התייפחה, מושכת כל מילה לסיום חד וארוך,
כמו חץ, כמו פגיון שבו הוא ידקור אותה.והיא ממשיכה ומסובבת את
הלהב בתוך גופה, מרגישה את הדם החמים והאדום פורץ החוצה,
מתערבל בין מגוון הצלילים והגוונים החמים, ובולע את הכל לאט
לאט לאט. "אתה מנסה להרוג אותי כנראה.. ואולי גם אמות יום אחד,
משברון לב, מאכזבה." היא הליטה את פניה בידה והמטירה על הארץ
עוד דמעות.  "ואני יודעת שאתה נדחה ממני.... וכמה שאתה רואה
אותי כגסה... ומגעילה.. אני דוחה אותך... אבל כל מה שאני רוצה
ממך.. זה מגע... חיבוק.. ונשיקה. אחת... רק אחת... אלוהים,
העינויים האלו פשוט לא מגיעים לי"- היא זעקה בלב שבור ומנופץ
והוא המשיך לדבר. הוא לא אוהב אותה... הוא מאוהב במישהי אחרת.
אבל זה לא יעזור לה.. היא רוצה את האהבה שלו... היא מאוהבת
בו.. כל כך שזה כואב. ולאף אחד לא אכפת. במיוחד לא לו.

והיא ממשיכה לבכות. להזיל דמעות זהובות לתוך כפות ידיה ואל
האדמה. מאוהבת ומבולבלת. בודדה ונבגדת. עוצרת לרגע ובוהה בו.
כל כך יפה. יפה שבא למות. היא שלחה את ידיה אל צווארו וליטפה
באצבעותיה את צאוורו. עורפו היפיפה.ואז היא תפסה בשתי ידיה
וחנקה. עד שהייתה בטוחה שאין דופק בכלל. והוא מת. פשוט ככה.
היא הניחה את ראשו הנהדר בתוך חיקה. ישבה והתבוננה בו. מחבקת
ומלטפת. מנשקת ומנשקת. היא התבוננה בו, בעיניו שהסתכלו בה
בהבעה של תימהון גמור. היא לקחה ענף וניסתה להזיז את שמורות
עיניו לזווית יותר נורמלית. והיא הצליחה. לבסוף היא לקחה את
אחד הזרדים ותקעה אותו כל כך עמוק לתוך עינו עד היה נדמה לה כי
הוא עלול להתעורר מן הכאב. היא הסתכלה בפניו המחוטבות, הנאות.
ותלתליו  הנאווים. היא העבירה יד בתוך שערותיו, בתחילה מסרקת
ומלטפת, אחר כך תולשת בלי משים, עד שנשארו רק קצוות שער בודדות
עליו. אחר היא הפשיטה אותו. אנסה אותו, וכאשר גמרה, היא לקחה
סלע וריסקה את פניו. ברגליו היא גררה אותו לאמצע החורשה, כיסתה
אותו בעלים ורקבובית, וצפתה בדם מתפשט ומכתים את העולם.
עוד אחר הצהריים חורפי בחורשה.