ליונית האחת והיחידה

חמדתי,

שלוש פעמים ביום, לפחות, אני הוזה בהקיץ.
זה לא מפריע לי בעבודתי, בחיי. נהפוך הוא.
הזיה נעימה, עדינה עם מסגרת  
ואת בתוכה, ומחוצה לה.
מתנועעת. כל הזמן.

מיום שאנו מדברים, אני רואה צבעים.
רבים יותר. מחייך. נרגש.  
מראה פנייך בשמש,
פנים מהורהרות, צופות לצד.
שפתך התחתונה, אחוזה
בין שינייך.
את מבחינה במבטי. מחייכת במבוכה.
אלוהים, כמה את יפה!

אני חש גירוי עז בידי. אצבעותיי כמהות ללטף.
לפרוע את שערך,
הוא כל כך מסודר.  
כף ידך הקטנה. כמו של ילדה.
מונחת בידי.  
אני רואה אותך - עצומת עיניים,
אני נושם עמוקות. אני מוכרח.

אני שומע את קולך, בקשת של צלילים.
גבוה, צוהל, צוחק. איזה צחוק.
קול שקט, תמה, מבין, כמה, עורג,
לואט ולבסוף נפעם.
את מופלאה באותו רגע, מופלאה.
חמדתי.

זה לא הבשר. המראה. גם.
זה לא העניין. החוכמה. לא רק.
אולי הפתיחות, היוזמה, הייחודיות.
הביטחון והרגישות. כמו ילדה, לפעמים.
הכל. מכלול. כמו עוגה,
עם המון רכיבים.
בלי כפית. ביד. אטעם.
כה מתוק.

פרח חכם ויפה.
גדל בצפון. כה רחוק.
לא אגע בגבעול, לא אזיז את השורש.
רק ארצה להביט, ללטף, להריח
ולהעריץ.

                                                           
            3.1.00