שלשום ראיתי אותך לרגע באדם שעבר ברחוב ולמרות שידעתי שאתה לא
כאן ואין סיכוי, התחלתי לצעוד אחריך, ליבי הולם בחוזקה ולא מן
המאמץ.
הוא הולך מהר, ויודעת מצורת ההליכה שזה לא אתה. ובכל
זאת-הגובה, הפנים, הפה הקפוץ, הכל כ"כ מזכיר...
רציתי לעצור אותו ולאחוז בזרועו, לבקש סליחה, ולדעת את כל
הדברים שלא הספקתי והעזתי לשאול אותך.
במקום זה עצרתי אני. אתה מתרחק.
תגיד, פגעתי בך? או שאתה כבר בשלב הזה היית חסין מפני?. תגיד,
מה שהיה בנינו קורה שוב עם אנשים אחרים?  תקשיב, אני עדיין
זוכרת...
ואתה?
אבל הדמות כבר מטשטשת וליבי מתחיל לדעוך. הדופק המהיר נרגע
ומאט את הקצב. ואני פתאום רואה שאני ברחוב גדול, מלא זרים. ולא
מכירה איש.