כל התחלה באה מסוף של התחלה אחרת.

לא היה לי קבר בשבילו, אז הלכתי למקום שהוא הכי אהב בעולם.
בעודי עומדת באמצע רחוב אלנבי בתל אביב הדלקתי נר וחשבתי עליו.
יהי זכרו ברוך. סעמק...
הם השאירו אותו רחוק, נתנו לגופה שלו להירקב באיזה חור נידח
בחוצלארץ, ואותי השאירו פה, בודדה עם האבל שלי.
אנשים הביטו בי מוזר, לבושה שחורים ומרכינה את ראשי. הם
הסתכלו, עצרו, חלק הביעו ניחומים, חלק צחקו, מישהו טיפש בעט לי
בנר.
התחלתי לבכות.
ישבתי באמצע אלנבי ובכיתי כל כך חזק. היה כבר מאוחר אבל האנשים
עדיין התאספו.
כנראה שבכיתי שעות, כי כשהרמתי ראש ופקחתי עיניים ראיתי
מסביבי, יושבים במעגל, קבוצה גדולה של לבושי שחורים. שאלתי
אותם מה הם עושים פה, והם אמרו שהם בחרו בי למנהיגה שלהם. לא
הבנתי בהתחלה מה הם רצו.

הקמנו את הכנופיה בערך הזו בהנהגתי. פרצנו לבתי כנסת וגנבנו
נרות, פרצנו לבתים וגנבנו אוסף סכינים מטופח. פרצנו למספרה
וגנבנו מלא צבעים לשיער וחמצן, אבל זה היה כדי להתאים לנו צבעי
כנופיה.
הכל היה מוכן לטקס ההתאבדות ההמוני שלנו, חוץ מדבר אחד. מקום.

מצאנו מקום בחורשה חשוכה באמצע העיר. משונה. הגענו לשם כולנו
לבושי שחורים, כל אחד אוחז בנר, וצבעי שיערנו תואמים. אם היו
מביטים בנו יחד היו בטוחים שאנחנו יועצי השטן, וזה לא היה רחוק
מהאמת.
התכנון היה שאני אמות קודם, בצורה פולחנית, ושהם יחקו אותי.

החזקתי את הפגיון המשונן מול פני בשתי ידיים והתפללתי. הנר שפך
אור רך וקודר על סביבת מבטי.
חרטתי לב על השד השמאלי שלי, ובתוך הלב נעצתי את הפגיון בכוח.
כולם קמו מהמעגל שעשו סביבי ותמכו בי כדי שלא אפול. לא רוצה
למות בשכיבה.
אמרתי את השם שלו בלחישה מלווה בחרחורי מוות ונפחתי נשמתי.
הם התחרטו, אחרי שראו איך מתתי, והפסיקו את הטקס.

ולא היה להם קבר בשבילי, אז הם הלכו למקום שהכי אהבתי בעולם.
בעודם עומדים באמצע רחוב אלנבי בתל אביב הם הדליקו נר וחשבו
עלי. יהי זכרי ברוך. סעמק...