בחדר חשוך, לא ברור אם הוא משקיף על העולם מלמעלה או מעמקי
האדמה, תלוי חבל עבה.
ליד החלון עומד אדם לבוש שחורים, מביט החוצה וממתין.


                               

ת"א, הטיילת, 2 בלילה

בטיילת תמיד הכל מואר, למרות שכבר אמצע הלילה והקור מקפיא
וחודר גם מבעד לשכבות הרבות, הטיילת תמיד מלאה בני-נוער שיצאו
להנות מסוף השבוע שהגיע סוף-סוף.
חלקם פונים למועדונים, חלק יושבים במסעדות המפוזרות על החוף
וחלקם שותים על שפת המים, מנסים לשכוח את הצרות ולזכור את את
האלכוהול.
מיכאל ונדב כבר סיימו בקבוק וודקה ויוצאים לחפש קצת עניין
ברחובות ת"א.
"הי זקן!" צועק נדב לקשיש שיושב על גדר האבנים, "זקן, תן
שקל!"
הזקן עונה בעברית עילגת- "לא מבין, רוצה מה?"
"וואי! מיכאל, זקן רוסי", צועק נדב בשמחה.
מיכאל מתקרב אל השניים במבט מאיים, "אתה רוסי?" הוא מוריד את
כובעו של הזקן ומעיפו אל עבר המים "אם כן אתה חייב לתת לנו
כסף!" הוא צועק תוך שהוא מנסה לשמור על שיווי המשקל.
"אין כסף", עונה הזקן המבולבל ומנסה להתרחק מן המקום.
"אין כסף?" שואל מיכאל, "שקרן!"
וכמו ניתן האות, השניים מתנפלים על הזקן, נדב אוחז ברגליו
ומפשיט אותו ומיכאל חובט בגבו.
הזקן צורח ומתפתל אך הוא חלש ושתוי ואין בכוחו להתנגד לשני
הנערים המגודלים שהולכים ומתלהטים ומתחילים לבעוט בכוח בגופו.
נדב מכוון מגף כבד לראשו- קול של פיצוח נשמע ודם רב פורץ
מגרונו, הזקן מחרחר ומביט באימה בנערים.
השניים בורחים מהמקום בצהלות.

                   

האיש מפנה מבטו מן החלון ומרים גרזן מן הרצפה.
הוא מכה בחבל בחוזקה ומספר חוטים נפרמים, הוא חוזר לעמדתו לצד
החלון.

                               

ירושלים, מרכז העיר, חצות.

בליל שישי תמיד אפשר למצוא את מה שמחפשים במרכז העיר.
בתי-הקפה והפאבים פתוחים, קולטים אליהם את הילדים הצמאים
לשעשוע.
הרחובות מלאים, מוסיקה נשמעת מכל הכיוונים- טראנס מימין ורוק
משמאל.
המדרחוב מואר לחלוטין ושלוש נערות עוברות בו.
יעל מיכל וטל- שלוש שישיסטיות בדרך לפגוש את חברתן ולעלות
לאזור הפאבים שב"מגרש הרוסים", להקפיץ כמה טקילות ולנקות את
הראש.
סביבן יושבת חבורת ילדים לבושה שחור מנגנת בגיטרה, לצידם קבוצת
דתיים אמריקאים עם בירות בידם מפטפטת בלהט ומולן צועדות חבורת
נערות בדרך למועדון.
מיכל הראשנוה להבחין באפרת, החברה שהגיעה ממעלה המדרחוב והיא
רצה לעברה.
יעל וטל מתעכבות לשוחח עם חבר שחזר מן הצבא.
הפיצוץ הרם מתגלגל ומרים אותן באוויר- שקט משתרר, שקט גרוע מכל
צרחה, שקט מקפיא דם...


לאחר מכן נשמעות צעקות השבר כרעם אחרי הברק.
הזכוכיות שכאילו קפאו באוויר מתנפצות על קבוצת הנערים ושורטות
את הגיטרה, הבירות נשמטות על הריצפה ובגדי המועדון הבהירים
מוכתמים בדם.
יעל מגששת בעיורון ותופסת את ידה של טל, הן מתחילות לרוץ
לכיוון החיילים ההמומים שפזורים לאורך הרחובות, הרובים עדיין
בידיהם.
את אפרת הן יפגשו אח"כ ב"הדסה", מינוס יד פלוס מסמר ליד הלב.
ממיכל הן יפרדו באבו-כביר.

                             

האיש מניף שוב את הגרזן, ותוך שיחרור אנחה עמוקה מכה שנית
בחבל, הוא מביט בחוטים הנפרמים.
חציו של החבל כבר קרוע, מיטלטל לכל עבר.

                         

חיפה, ערב, דירה קטנה

האורות מן הנמל מנצנצים מבעד לחלון, מציצים אל הדירה הקטנה
שמכילה 3 דיירים, מאושרים?
ליאת מתחבאת מאחורי הספה, ידיה מגוננות על ראשה, על בטנה.
מעליה עומד בעלה, המבט בעיניו יקפיא גם אדם חזק יותר, לא כל
שכן את ליאת השברירית.
הוא חובט בה בחוזקה, שוב ושוב, בפניה, בידיה, בתינוק שברחמה.
הבכי של ליאת מתגלגל, מנסה לחדור מבעד לדלת הכבדה לאזניי
השכנים.
זעקותיה זעקות אם הבוכה על תינוקה ועל חייה.
לפתע החבטות נפסקות והדלת נטרקת.
ליאת עדיין מכווצת, עוצרת את נשימתה, מנסה לשמוע, מחכה לחבטה
הבאה.

לאחר 5 דקות דוממות היא מרימה את ראשה ורצה לחדר הילדים.
היא פותחת את הארון ושולפת את ביתה בת החמש.
הילדה ההמומה אוחזת בחזקה באימה, רועדת ובוכה ללא קול.
השתיים רצות אל השכנים שממהרים להתקשר למשטרה.
ליאת פונה חזרה לדירתה לארוז את חפציה, היא רוכנת מעל המיטה
כדי להוציא את המזוודה כאשר היא מריחה ריח מחניק, ריח חריף
בזווית המראה היא רואה את בעלה מצית גפרור.

                             

הגרזן מונף בשלישית, הפעם בכעס, אולי ביאוש?
החבל נותר תלוי על חוטים בודדים,
האיש נראה מודאג, רעד קל עובר בגבו.

הרצליה פיתוח, אזור בי"ס תיכון, שעות הבוקר המאוחרות

ערן ויניב משוטטים בחצר נטושה, שיעור האנגלית יצטרך להתנהל
בלעדיהם.
הם מדברים על המשחק האחרון של הפועל כאשר הם שומעים יללות
ומרימים את ראשם, מולם יושבת ניצן מכיתתם וגור חתולים מוזנח
בידיה.
היא מבחינה בהם ומחייכת, קוראת להם להתקרב.
השניים ניגשים בצעדים מהססים וכאשר ניצן פותחת את הפה לספר להם
על החתול יניב מתנפל עליה וחובט את ראשה בסלע, ערן מנצל את
ההלם בו היא שרויה וקושר את ידיה בשרוך.
הם סותמים את פיה אך כך או כך היא איננה מסוגלת להפיק קול.
יניב קורע מעליה את בגדיה בעוד ערן מצמיד אותה לקרקע.
אח"כ הם מתחלפים, והיא מביטה בהם במבט חלול.
עוד סיבוב ועוד סיבוב ואז הם קמים מעליה, מתנשפים.
ערן מביט סביב ומרים מוט ברזל, "בבקשה, רק לא זה", לוחשת
ניצן.
המוט נוחת על ראשה, שוב ושוב.
ניצן מתפתלת על הרצפה, מדממת, מביטה באימה כיצד יניב מנחית את
המוט על ראש החתול.
השניים מתרחקים, ניצן מושיטה יד אל החתול המרוסק, הצלצול שמבשר
על ההפסקה, וקולות הילדים בולעים את זעקותיה החלושות.
דמם מתערבב על האדמה הקשה.

דמעה מבצבצת מעינו של האיש ונושרת על רצפה מלוכלכת.
הוא חובט בחבל בפעם האחרונה, החוט נקרע, החבל משתלשל אל תהום
פעורה.