[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
היום שישו נולד

עד אתמול הייתי בלהקה 'להיט מגניב', שמה לא כל כך הסתדרתי, ז"א
לא כל כך אהבתי את האנשים.
הם כולם היו שרים באופן נורא יפה  שלא כל כך אהבתי, ולכל הבנות
שמה היה קול כל כך גבוה שזה כאב  לך בראש.

המנהל המוזיקלי שלנו היה עוזי חיטמן, שהוא באמת איש גדול וכל
זה,  ואפילו הופיע פעם בטלויזיה בסדרה הופה היי שהייתה באמת
מצליחה  והייתה מכוונת היטב לטעמם של בני השלוש עד שמונה. אני,
דוקא, הייתי אז בן עשר, אז לא כל כך השתגעתי עליה, אבל אהבתי
את  החלקים בלי השירים של העלילה, כי אז זה היה די מענין
ובדר"כ לא  היה לי מה לעשות, ועוד לא היו כבלים. הכי אהבתי
כשעוזי היה תמיד  אומר את ההופה היי, שזאת כזאת קריאה שכשהם
אומרים אותה הם  מתחילים להתאחד והכל נהיה טוב, נדמה לי.

לא אהבתי, אבל, את החלקים שהם היו תמיד מגיעים לכל מיני מקומות
נורא עתיקים ומתחילים לשיר שירים על מי שגר שם פעם, אני בדר"כ
כלל לא אוהב ענינים כאלה, הסטוריה אני דוקא די אוהב, אבל אני
שונא שמתחילים לשיר עליה שירים. את זה אני בדר"כ לא כל כך
אוהב.

הכי, אבל, לא אהבתי כשציפי שביט היתה תמיד מגיעה ונדבקת אליהם
ומתחילה להתנהג כאילו אחת מהחברה, היא תמיד היתה מתחפשת לשף
איטלקי או צרפתי, והיו מדביקים לה כזה שפם והיא היתה מדברת
במבטא כזה שנורא הצחיק את כולם, אבל אותי אף פעם לא. לא כל כך
לא אהבתי את הקטעים האלה בגלל שהמשחק שלה היה תמיד נורא מוגזם,
ולא נראה בכלל אמיתי, גם השפם שלה תמיד לא היה נראה אמיתי,
ובכלל ראו שהיא לא שום שף צרפתי או איטלקי, ואפילו לא נורבגי,
היא בכלל לא נראתה כמו שום שף.

אבל בענין הזה אתם אולי לא צריכים להקשיב לי, כי כמו שאמרתי
התוכנית כוונה היטב לבני שלוש עד שמונה, ואני הייתי אז בן עשר
אז  הם בטח לא שמים לב לדברים האלה, כי הם יותר קטנים, הבני
שלוש האלה בטח לא היו שמים לב לשום דבר, אני הייתי בהלם
כשסיפרו לי שההוא מרגע לדודלי זה בכלל בת, אבל בכלל לא אהבתי
את ציפי שביט. גם כי היא בכלל היתה בת, חוץ מזה.

עוזי חיטמן, המנהל המוזיקלי, שלנו היה מכין לנו כל מיני כאלה
פידבקים, אה סליחה, פלייבקים, עם סינתיסייזר שכולם אמרו שהם
נורא מגעילים, כי אפילו לא היו בהם כלים אמיתיים, וכולם כל
הזמן רצו שהוא יעשה פלייבק חדש עם כלים אמיתיים.
גם אני הייתי לא ממש מרוצה מהפלייבקים, אבל לא הייתי ממש חלק
מכולם גם, מצד שני. זאת אני חושב הייתה הבעיה, כי לא כל כך
אהבתי אותם, וגם הייתי די עייף כל הזמן, אבל עיקר הענין הוא
שבכלל לא היה לי כוח להתחבר איתם ולא חשק.

הם כולם נראו לי נורא שמחים והם גם לא כל כך אהבו אותי, חוץ
מאיזה רועי אחד שאני לא יודע למה, אבל כל הזמן אהב אותי והביא
לי כיפים. אני אבל לא כל כך אהבתי אותו, כי הוא שר באופן נורא
מלוקק וכל הבנות נורא אהבו אותו.

כל הבנות שם נראו לי כל הזמן רדודות וכל הזמן התרוצצו על הבמה
אחרי כל הופעה, ואמרו תודות לכל מיני אנשים וחילקו נשיקות
דביקות. היחידה אבל, שהצלחתי לתקשר איתה היתה קרן שהיא ילדה די
עצובה, אני לא יודע מה קרן בכלל עושה שם.
נתנו לנו לשיר שירים נורא מגעילים במחרוזות זמר, כמו דיויד
ברוזה עם מתחת לשמיים, וגם את שישי שבת.

ואנחנו צריכים לשיר אותם באופן נורא שמח, כי ככה עוזי חיטמן
אמר, וגם אמר שאנחנו צריכים לשיר עם חיוך, כי אנשים לא רוצים
לראות אנשים עצובים, ורוצים בסך הכל להנות מהחיים, וחוץ מזה
אנחנו בני שש עשרה.

אני לא אהבתי לשיר עם חיוך, זה לא שלא אהבתי לחייך או משהו,
פשוט לא אהבתי כל כך לשיר עם חיוך.
אני אבל באמת כמעט לא מחייך. אמא שלי אומרת שאני כמו בן 50. גם
קרן לא אהבה לשיר עם חיוך, כי היא ילדה די עצובה, וגם שונאת
שאומרים
לה להיות שמחה.

אני, בכלל, הייתי פורש מהלהקה, כי לא נהניתי. הסיבה שלא פרשתי,
אבל, הייתה בגלל שההורים אומרים שאני צריך לחשוב על העתיד שלי.
אני ז"א, די טיפש בכל הנושאים הלימודיים ובבית ספר בכלל, ככה
שאני קצת תלוי בלהקה הזאת, ולא יכול לקום פתאום ולעזוב בגלל זה
אני מתאפק. אפילו שרע לי.

אל תחשבו אבל שאני ילד נורא גיל התבגרותי, עם המון אנטי, שעושה
דוקא תמיד, אני דוקא רציתי להדגיש שלא.

החבר שלי זה אריך קסטנר (לא הסופר המפורסם, אלא אחר) שגם כן
פעם כתב סיפור. הוא כתב שהוא לא כמו התפסן וכל זה, זה הענין,
שהוא באמת לא, וגם אני לא. נכון שקראנו את התפסן, ואפילו גם
הושפענו, אבל אם אנחנו כותבים קצת דומה אז זה לא כל כך נורא,
נכון שלא?

הסיבה שלא תחשבו שאני נורא עם אנטי, זה שלפני שנה דוקא הייתי
בלהקה צליל יפה, ששמה הסתדרתי די טוב.

שמה היה לי תפקיד נורא ראשי ושחקתי כמעט בכל מערכון. אהבתי את
זה שמה. אפילו שהמעבד המוזיקלי לא היה מפורסם כמו עוזי חיטמן,
ואפילו לא שיחק אף פעם בטלויזיה בשום סידרה ואני מתערב שאף ילד
בן שלוש עד שמונה לא מכיר אותו חוץ מהילד שלו שקוראים לו יותם
ואולי כמה חברים שלו. אבל הוא היה עושה לנו פלייבקים נורא יפים
בלי סינתיסייזרים, גם לא היינו צריכים לשיר על כל הנושאים
הדידקטים נורא, סמים ואלכוהול וצבא בגישה נורא חיובית,
והוא לא אמר לנו אף פעם (אפילו לא פעם אחת) לשיר בחיוך, בכלל
לא היה אכפת לו איך נשיר, העיקר היה שנשיר יפה.

זאת אבל הסיבה כנראה שפירקו את הלהקה. לא הופענו כל כך הרבה
פעמים, אבל בסוף סגרו אותנו מהעיריה.
כי ראש העיר גיורא לב שכתב פעם את השלטים של ה"סע בזהירות"
בפ"ת, אמר שילדים בני שש עשרה צריכים להיות שמחים ולשיר עם
חיוך.

זאת, אני חושב, הסיבה שהתפרקנו,
ועכשיו אני צריך לשיר בלהקה של עוזי חיטמן ואדי מוכתר שעליו לא
ספרתי כמעט, כי הוא פחות מפורסם מעוזי חיטמן, ואפילו לא היה אף
פעם בטלויזיה עד כמה שאני יודע, וגם פחות אוהבים אותו. לו אבל
יש יותר זמן, אולי בדיוק מהסיבות האלו, כך שבדרך כלל אנחנו
נמצאים איתו ולא עם עוזי חיטמן. לאדי מוכתר יש פנים די רעות,
וגם אף אחד לא אוהב אותו כמו שאוהבים את חיטמן, אבל אני דוקא
אוהב אותו קצת לפעמים, כי אני מרחם עליו. הוא נראה נורא מסכן
ועסקני, ועושה כל שנה מסיבות סיום לכל מיני כיתות ו בכל העיר
(אפילו לא יב ולא ט אלא פשוט ו) וכותב להם עוד פעם את כל
המערכונים בסגנון פאפא, שהוא כתב פעם לפי חמש עשרה שנה כשהוא
היה בן שלושים ומשהו. כל המערכונים של אדי מוכתר מבוססים על
עקרון עדתי והמון גזעניות. אבל זה הולך, כי ככה ראש העיר אוהב,
ובכלל ראש העיר תמיד נותן לכל העיר, בדיוק מה שהיא רוצה וכולם
נורא מרוצים.

אתמול לפני החזרה ראיתי את האופניים שלי עם ילד אחר. בן 11 או
12. זהיתי את האופנים שלי מיד, כי היו עליהם שתי ריתוכים
שעשיתי עליהם פעם אחרי שנתקעתי בגדר, אז קראתי לילד והוא בא.

אני ניסתי דוקא להיות איתו נורא קשוח, ושאלתי אותו מאיפה יש לו
את האופניים. הוא אמר שקיבל אותם מדוד שלו, ואני שאלתי איפה
דוד שלו. אז הוא אמר שבבאסטה של הביצים בשוק ואם אני יבוא אליו
הוא יכניס לי סכין לבטן ויוציא אותה מהפה.
זה עשה לי כל כך רע שרציתי להוריד לו את הראש עם סכין, ולבוא
לדוד הזה שלו ולחתוך לו את המעים עם סכין קצבים כמו שאתה חותך
ג'לי, אבל לי לא היה אומץ, וידעתי שהמשטרה לא עושים שום דבר,
אף פעם לא אכפת להם אפילו.

בחזרה היה לי נורא רע, כי הייתי נורא עייף ולא חייכתי, ואדי
מוכתר כל הזמן צעק עלי שאני יחייך כבר, וזה רק עשה אותי יותר
עצוב, וכבר נורא לא התחשק לי לחייך וכבר עלו לי כמה דמעות
בגרון. אבל הפעם התגברתי על עצמי, בדר"כ עולות לי דמעות
כשצועקים עלי, אני ילד נורא רגיש, אני משתדל שלא, אבל אני נורא
רגיש, בסוף החזרה כשששרכתי את השרוכים של הנעליים ליד החדר
הלבשה קראתי לקרן, "היי קרן, את רוצה לברוח איתי מחר", שאלתי.

היא שאלה למה ונראתה נורא משתתפת, "אני לא יודע, נורא רע לי
כאן, מכל הבני זונות של הבסטות בשוק, והעוזי חיטמנים שכל הזמן
רוצים שאני אחייך כי אני בן שש עשרה".  היא אמרה שהיא לא יכולה
ויש לה מחר מבחן במתמטיקה, אז למחרת בבוקר במקום ללכת לבית ספר
הלכתי ליד לבנים.

זה היה בדיוק היום שישו נולד, וכל הזמן חשבתי איך הוא - ישו
היה וכל זה. אפילו שאני לא נוצרי אלא יהודי, ואם הוא היה נחמד
(אריך אומר שהוא בטח היה נורא משעמם ומטיף כל הזמן) היו שם שני
ילדים בני שלוש עד חמש, ששחקו לידי בכדור פלסטיק כזה. ישבתי על
הספסל והתחלתי לכתוב שיר יום הולדת לישו, שמתחיל כמו שיר שפעם
אמא שלי כתבה ליום הולדת של איזה חברה שלה:

 ביום נחמד, ביום אביב

נולד ישו, ילד מגניב

הוא נולד למריה אחרי תשעה חודש

שאותה הכניסה להריון רוח הקודש

הוא היה הופך בסטות בשוק

ואפילו את בית המקדש היה פוטר בגיהוק

שעות היתה יושב ומתלבט

עד שלבסוף גילה את האמת.



השיר היה נורא חביב, ובעיקר חבבתי את הקטע של השוק, כי כל הזמן
דמיינתי איך ישו הופך לדוד מהבסטה של הביצים את כל הבסטה וצועק
עליו שיהיה כבר טוב ויגיש את הלחי השניה במקום למכור ביצים,
אבל אז נזכרתי שעכשיו חורף וזה היה בדיוק בתאריך הזה, ואפילו
לא היה אביב, אז שינתי את השיר:

 

ביום נחמד, ביום חביב

נולד ישו, ילד מגניב

הוא נולד למריה אחרי תשעה חודש

שאותה הכניסה להריון רוח הקודש

הוא היה הופך בסטות בשוק

ואפילו את בית המקדש היה פוטר בגיהוק

שעות היתה יושב ומתלבט

עד שלבסוף גילה את האמת.



ישבתי על הספסל בגן ושני הילדים לידי שיחקו בכדור ודמיינתי איך
שאני בא לעוזי חיטמן וזורק לו את התלבושת בפרצוף, ואומר לו
שאני לא צריך בכלל, אותו ואת הלהקה שלו, ושלשיר בחיוך זה
מטופש, ושהוא מטופש, ובכלל לא נהנתי מהופה היי. אז חייכתי
ולרגע העולם לא היה נראה כל כך גרוע, וגם קצת שמחתי כי סוף סוף
ידעתי קצת מה אני רוצה. נהייתי נורא שמח והתחילו לרדת לי
דמעות, וחשבתי על ישו, שגם לו היה קשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אמר איברו
המוגזם של אביה
האיום למגדל
שלום?


שנינו שווים,
פחות או יותר...


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/-1 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה