אני כל כך עייף, כבר כואבות לי העיניים. ניגבתי את הדמעות של
הפיהוק. קמתי מהכורסא וכיביתי את הטלביזיה בסלון. כיביתי גם את
האור והאצתי צעדיי כדי להגיע כמה שיותר מהר לחדר 'למה החדר שלי
כל כך רחוק', חשבתי בייסורים. יש לי צמרמורת בגב, אני מרגיש
אותו מאחורי והדופק שלי מתחיל להאיץ, הייתי בטוח שאני אקבל שבץ
עוד שניה, כבר התחלתי להרגיש את החוד של הסכין שלו מפלח את
עמוד השדרה שלי כשהדלקתי את האור בחדר. סגרתי את הדלת נכנסתי
למיטה והתכסיתי, אני נורא אוהב את השמיכה שלי, היא גדולה כזאת
ונורא כבדה, אני זוכר שההורים שלי הביאו לי אותה מיפן, כשראיתי
אותה לראשונה אמרתי לעצמי 'זאת שמיכה כמו שצריך - כבדה, היפנים
אלופים בלעשות שמיכות שדרקונים לא יכולים להרים בלילה'. כיביתי
את האור מהצד השני של החדר, לא לפני שהדלקתי את הטלביזיה.
כיוונתי לערוץ של הסרטים המצוירים  בגלל שאני מודע לבעיה שלי.

יש עכשיו טום וג'רי, הפעם זה פרק שבו ג'רי וחבר שלו מהתלים
בטום, גורמים לו לחשוב שהוא מתאבד או משהו. אני שומע שריטות
מתוך הקיר, רגע, לא, זה בא מהתיקרה, משהו חופר שם, ואני יודע
שזה בדיוק מעליי, מעל הראש שלי, אני יכול להרגיש את החתיכות של
הטיח נופלות לי על הפנים... הטיח מתמוטט ונופלת עליי חולדה
ששורטת לי את העפעפיים...עכשיו אין לי עפעפיים... העיניים שלי
פקוחות , אני רואה את השיניים שלה מתקרבות אל העין הימינית
שלי... נשמע קול פיצפוץ  כשהן חודרות אליה... הפסיק הרעש.
המשכתי  לראות טלביזיה. אני שונא שהקירות משמיעים רעשים, או
שהארונות והמקרר משמיעים צלילים של ביקוע עצמות. העברתי לערוץ
שלוש, תמיד בלילה הם שמים קומדיות, אני נורא שמח לגלות שהתחיל
סיינפלד, זרקתי את הנייר שנותר ממנת הפלאפל שקניתי ליד הטיילת
בתל אביב והתחלתי לצעוד לעבר האוטו. הוצאתי את המפתחות מהכיס
והכנסתי לפתח המנעול , לפני שנכנסתי הבחנתי בבוהק מוזר משתקף
דרך החלון של המכונית, סובבתי את הראש וראיתי גל עצום של אש
בוהקת מתקדם לעברי , לעבר כל תל אביב למעשה, הפטריה האטומית
נראתה למרחוק כאילו אומן מעוות פיסל אותה באופק. התחיל להיות
לי נורא חם, ניסיתי לרוץ לעבר הים, שורף לי בגוף!... לעזאזל
אני לא מצליח להגיע למים!... שניה לפני שנמסו לי העיניים
שהרגשתי כאילו הכניסו אותן בשמן רותח יכולתי לראות את הבשר שלי
מבעבע... האדים... שורף לי בריאות! אני מריח את הריאות של עצמי
מתבשלות... כואב לי!!!!
פתחתי את העיניים, ראיתי רק חושך שחור. אני שוכב בלי לזוז.
אחרי חמש דקות אני מעביר יד על המצח ועל הצוואר שלי, אני נורא
מזיע וזה מסריח, אבל זה סירחון מוזר, לא חמוץ כמו זיעה רגילה,
יש לה ריח כמו שיש באטליז לתרנגולות. 'אז זה הריח של הפחד...'
הרהרתי, יכול להיות שהתרנגולות מתמלאות בריח הזה כשהן מביטות
בדם שלהן ניגר מהצוואר, מרגישות את הכאב החד של הגרון המשוסף
ואת הרפיון של הבשר החתוך, יודעות שעוד דקה הן כבר לא יהיו
בחיים...
המשכתי לראות טלביזיה עד הבוקר. בחמש ככה, שמעתי רעשים מבחוץ
מתחת לחלון, שמעתי משהו שנשמע כמו לחישות, אני רואה את החלון
נשבר עם גרזן, הם לבושים בשחור ויש לאחד מהם סכין נורא גדולה,
הם מתקרבים אליי בשקט ומהירות כמו שני עכבישים, אחד מהם מחזיק
אותי חזק שאני לא אוכל לזוז... הבטן שלי מתחילה להקיא לתוך
עצמה אני יכול להרגיש את הכאב של הסכין כשהוא מנסר לי את
הגרון... הלהב חורקת לי בסחוס... הלחישות הופכות לקריאות לא
ברורות,רעש של משאית, משהו נגרר בחוץ, אזרתי את כל האומץ שהיה
לי והרמתי את השמיכה. עצרתי לשניה לבדוק ששום דבר לא קורה,
הרבה דברים יכולים לקרות כשמרימים את השמיכה. הורדתי את
הרגליים אל הריצפה, איך שבאתי ללכת משהו פתאום אחז לי
בקרסוליים ממש חזק... הכאב כל כך חד כשהוא מרסק  לי אותם...
אני מרגיש את השיניים שלו ננעצות בכפות הרגליים, איך הבשר נמתח
ונקרע לי כשהוא מושך אותן... חומצת הקיבה שלו שורפת לי
בגדמים... קפצתי קדימה לעבר החלון. הסטתי את הוילון הצידה, לא
לפני שבדקתי שאין שום דבר מאחוריו. ראיתי את עובדי הזבל בדיוק
כשהם רודפים אחרי המשאית, לא הייתי בטוח שהם יספיקו לעלות
עליה, אמנם רציתי לוודא שהם עולים עליה...
השמש טרם עלתה , אבל יש כבר אור, אני כל כך עייף. הייתי כבר
צריך להתחיל להתכונן לעבודה.

חזרתי מהעבודה לקראת הצהריים, אכלתי את מה שהיא השאירה במקרר
שלשום לפני שהיא עזבה את הדירה והלכתי לישון.
אין כמו לישון בצהריים.