כבר עמדתי על הגג ועמדתי לקפוץ כשהמלאך השומר שלי הופיע. "מה
אתה עושה?" הוא שאל אותי "כמו מה זה נראה?" שאלתי אותו חזרה
"אתה קופץ?" הוא שאל בחרדה "כן" "אני יכול אולי לנסות לשכנע
אותך לא לעשות את זה?" "בבקשה, לנסות זה בסדר" "אני..." "תגיד
מה אכפת לך בכלל אם אני קופץ או לא?" "תבין, אני המלאך השומר
שלך ואני, כזה, קצת חדש בתפקיד ואם אני בונה על קריירה בתחום
לא כדאי שהראשון שלי יתאבד" "אני מבין" רחמתי עליו קצת. "אז
בכלל לא אכפת לך אם אני קופץ או לא, אכפת לך רק על התחת שלך"
צעקתי עליו. "לא, זה לא נכון, תשמע, אתה איש טוב, אני שומר
עליך כבר איזה שלושה חודשים" "אה אז כל החרטה הזאת על מלאך
ששומר עליך מהרגע שאתה נולד זה בולשיט?" "אנחנו מתחלפים
כשצריך" "אז מה קרה למלאך הקודם שלי?" "הוא יצא לפנסיה" "אה,
עכשיו אתה יכול לתת לי לקפוץ?" "לא, תשמע, אני לא אגיד לך
שהחיים לא חרא, אבל אני אגיד לך דבר אחד ותחשוב עליו, טוב?
בשבילי. אם תקפוץ עכשיו ותגיע אלינו לגן עדן אז קודם כל זה חצי
שנה טירונות, אחרי זה אתה מתחיל בתחתית, רק אחרי שלוש שנים
עבודות נקיון ייתנו לך כנפיים ודרך אגב רב הקוסיות בגהנום!!
בקיצור החיים אולי חרא, אבל זה החרא שאתה מכיר. זה החרא שלך
שאתה רגיל אליו. בשביל מה לעזוב את זה ולהתחיל הכל מחדש. בשביל
מה חרא שתצטרך ללמוד מחדש?" אז לא קפצתי. שכנע אותי. עכשיו אני
בעבודה. עוד שלוש שעות בבית. חרא של עבודה.
החרא שלי.