ישבתי ליד ארון המתים והסכלתי סביבי. הדמות בארון נראתה שלווה
כל כך. כאילו לא עבר עליה כלום. השבועות האחרונים נראו שחורים
ומעורפלים. אהבתי אותה כל כך. לא בכיתי אפילו דמעה. ידעתי שהיא
נמצאת במקום הרבה יותר טוב. ועדיין - לא הפסקתי לחשוב מדוע
עשתה זאת.
לפני יומיים כאשר באתי לתת לה שיעורים, לא היתה תשובה בביתה.
נכנסתי לחדרה בשקט כדי לא להפריע לה למקרה שהיא ישנה. על הרצפה
ראיתי אותה. היא שכבה ללא נוע. היא במרכז, וזרמי דם דקיקים לכל
עבר. לפתע נפלו השמיים. עורי סמר ושיני החלו לנקוש. הרגשתי
בודד כל כך. הייתי לבד. הילדה היפה ביותר שהיכרתי. זאת שהצליחה
להתגבר על כל המיכשולים. זאת שחשבתי שחזקה יותר גם ממאה גברים
חסונים. שכבה גלמוגה ומסכנה כל כך כמו תרנגולת שתלשו לה את כל
הנוצות. רעמים הרעימו וברקים צלחו את השמיים. אדום, חום, כחול
וירוק. נקלעתי למערבולת של צבע. ראיתי כוכבים.
הכרתי את אנה כשהיא רק באה לשכונה. היא באה ממשפחה אומנת. היא
אמרה לי שהם התאכזרו אליה. ממשפחה אומנת למשפחה אומנת אחרת- כך
נראו חייה. ודווקא כשהגיעה לשכונה חשבתי שטוב לה. התייחסו אליה
יפה, והיא די אהבה את המשפחה האומנת החדשה. היא היתה יפה מאוד.
התאהבתי בה כבר מהרגע הראשון שראיתי אותה. שערה השחור הארוך
הבריק ועיניה הכחולות הגדולות נצצו. עורה היה ורדרד וכל כולה
נראתה כאילו יצאה מתוך סיפור פיות.
התחלתי לדבר איתה ולנסות לקשור קשרים. פעם ללכת לספריה ופעם
ללמוד למבחן, אבל היא במבטה המבויש רמזה לי שהיא לא מעוניינת.
לפחות כך חשבתי.
היינו אז בני חמש עשרה. בגיל שבו האהבות הראשונות פורחות.
ואני, שתרבות המועדונים והפיצות של שתיים עשרה לא כל כך נראתה
לי, דווקא נמשכתי אל היופי המיסתורי הזה שלה. ביום הולדתה החמש
עשרה, כתבתי לה ברכה. ציירתי בלונים ופרחי חמניות. כתבתי לה
"מזל- טוב" ושתהנה בבית ספר. חתמתי לה בסמיילי צהוב והוספתי את
שמי- גיל. עוד באותו היום קיבלתי ממנה פתק בשיעור. היא כתבה
לי: "מי יתן וכולנו נדע לזקוף את ראשינו לכיוון החמה" היא
ציירה לי חמנית כדי לרמוז לי.
אם רק הייתי מבין רמזים.
עוד באותו היום הצעתי לה ללכת לספריה. לחגוג את יום הולדתה.
חשבתי שהיא תסרב, אבל היא דווקא הסכימה. הספריה שלנו היא מקום
ממש מופלא. יש שם המוני ספרים וספרנית אחת מיוחדת שתמיד יודעת
לעזור. אני הייתי הולך לשם המון. כל פעם שהייתי מצוברח. ובכלל,
עשיתי לי חוק - ספרים קוראים בספרייה. אז הלכנו לשם. בלי מטרה
מיוחדת. נכנסנו, והתישבנו בפינה הכי מרוחקת. היא שאלה אותי
אילו ספרים אני אוהב, אמרתי לה שתלוי במצב הרוח. שאלתי אותה מה
היא הכי אוהבת. היא אמרה לי שהכל. העיקר שיהיה מספיק ארוך כדי
שתוכל להספיק להתנתק מכל הסביבה, וקצר מספיק שלא תאבד ריכוז.
נגשנו להסתובב קצת. התחלנו להסתכל בספרים. ראינו כל מיני ספרים
שקראנו בילדותינו, ספרים שלמדנו בבית ספר, וגם כמה כאלה שנראו
טובים, אבל אף פעם לא העזנו לפתוח. אחרי שעתיים בערך, ידעתי
בדיוק איזה ספר היא אוהבת וגם מה בחיים היא לא תקרא. הזמנתי
אותה לאכול גלידה. היא אמרה שבכיף. אני הייתי מאושר עד הגג.
הלכנו לגלידריה וקנינו שני גביעים. היא אוהבת שוקולד ואני -
וניל. דיברנו קצת, וכשהחשיך הצעתי לה ללוות אותה הביתה והיא
פתאום נראתה קצת מרוחקת. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה שפשוט
היא נזכרה שבטח דואגים לה. ליוויתי אותה, עד הדלת, ופגשתי את
אבא שלה. הוא דווקא נראה איש חביב מאוד. לאט לאט התחלתי לקשור
איתה קשרים. דיברנו על כל נושא בעולם. חשבתי שידעתי עליה הכל.
באיזה בית חולים נולדה, מתי צמחה לה שן ראשונה ואפילו מתי יש
לה מחזור. בשבילי היא היתה הכי קרובה. כמו אחות. ככה עברו
הימים, ותקופת העשרה שלנו נראתה נהדרת. אחרי כמה חודשים
כשחזרנו מביקורינו השבועי בספרייה, ירד גשם זלעפות. ליוויתי
אותה והצטופפנו תחת מטרייה אחת. לא היה קר, וגם השמש עדיין
זרחה. כשהגענו לביתה היא הציעה לי להכנס. זאת היתה הפעם
הראשונה שהייתי בחדרה.
חדרה היה יפה מאוד, והיא השתלבה בו בצורה מושלמת. היא גרה
בעליית גג בבית פרטי. הגג היה משופע, וכל החדר היה מצופה עץ.
בתקרה היה צוהר קטן, ודרכו היה אפשר לראות את השמיים. היא
הראתה לי את הציורים שציירה. היו לה ציורים של אותה חתיכה
מהשמיים בכל מיני שעות ביממה. בכל העונות, ובכל מזג אויר. הדבר
היחידי שהיה חסר לה היה הציור של האביב, כי היא עברה לכאן
בקיץ. בעצם עדיין לא ידעתי איך עברה לכאן.
באותו יום נודע לי שהוריה נהרגו בתאונה, ושאנשים זרים מצאו
אותה מיללת בבית לבד. הם לקחו אותה עם חבילה של דברים שהצליחו
למצוא והעבירו אתה לאימוץ. היא היתה כבר בת חמש, ובת יחידה.
משום מה העניינים הסתבכו, והביאו אותה למשפחה האומנת הראשונה.
היא חיה שם עד גיל עשר, ומאז עברה למשפחה אחרת כל שנה. עד
שהגיעה לשכונה שלי, בקיץ. החדר שלה היה מעוצב בסגנון עתיק ובכל
פינה היו תלויים מוביילים מיוחדים, וגלויות מודבקות על הקירות.
החדר נראה ממש כמו פיסה מפלנטה אחרת. הרגשת שהחמימות שהוא יצר
היתה מדהימה. הבטחון שחשתי כשנכנסתי אליו היה מיוחד במינו,
ואנה הזמינה אותי להשאר עד שיחלש הגשם. התקשרתי למסור שלא
ידאגו לי, ושתינו כוס שוקו חם שהכינה אימה.
למחרת אנה לא באה לבית ספר. התקשרתי לשאול מה שלומה, והיא אמרה
שהיא מרגישה טוב, אבל יש לה חום גבוה. שאלתי אם היא רוצה שאבוא
לבקרה, אבל היא רק שאלה מה היו השיעורים ואמרה שהיא צריכה
לסיים. מאז היא התחילה להעדר מבית ספר לעיתים תכופות. באתי
אליה לפעמים בדרך מבית הספר כדי לתת לה שיעורים ולשאול מה
שלומה, ולפעמים יצאנו לסרט או בילוי בימי שישי. היא רזתה מאוד,
והתחילה להראות חיוורת. כשרציתי ללוות אותה הביתה היא התחמקה
ואמרה שהיא לא יכולה או שלא מרשים לה להביא חברים. היא התחילה
להיות מאוד לחוצה והעניינים בינינו היו קצת מוזרים. לקראת יום
הולדתי שחל בסוף החורף, היא הציעה לי לצאת. היא קנתה לי ספר,
וזר חמניות ענקי, והלכנו לראות סרט. זאת היתה הפעם הראשונה
אחרי הרבה זמן, שהיא באמת נהנתה. בילינו וצחקנו. שרנו ונהנינו.
השמש זרחה ולא היו עננים בשמיים. לקראת סוף היום כשהתחיל
להחשיך התחיל לרדת גשם. וכמו לפני חודש, היא הזמינה אותה אותי
לביתה. שתינו שוקו חם והתכרבלנו במיטתה . אחרי כמה שעות
כשראינו שהגשם לא נחלש, היא הציעה לי להשאר אצלה בלילה. כמובן
שהסכמתי, והתקשרתי הביתה שלא ידאגו לי.
ביום ראשון היא לא באה לבית ספר. השמש זרחה, הציפורים צייצו,
והיה נראה שאחרי כל הגשמים והקור סוף סוף מתחיל האביב. היא אף
פעם לא היתה כאן באביב, וזאת העונה הכי יפה כאן. התקשרתי אליה
כדי להוציא אותה קצת מהמיטה וללכת לאיזה פרדס באיזור. היא אמרה
לי שאין לה כוח, והיא חולה מאוד. קפצתי אליה כדי להביא לה
שיעורים. בדרך התחיל לרדת גשם. קניתי לה שוקו בקיוסק. רציתי
להביא לה שיהיה לה טוב. לא היתה תשובה כשדפקתי, אז נכנסתי. הדם
על רצפת העץ התערבב עם השוקו. צבעי מים היו מפוזרים. על המיטה,
מתחת לחלון היה ציור של אביב בחושך עם הקדשה - לכוכב שלי. | 