זין בעין.
כן, זה מה שיש לי להגיד, זין בעין.
לא להתפלסף יותר מדי, זה לא אומר שום דבר, אין כאן משמעויות
נסתרות. פשוטו כמשמעו, זין בעין.
אין לי שום דבר מיוחד להגיד לעולם, אני בסך הכל בן אדם רגיל
בדיוק כמוכם, גם אני חושב כל יום על איך אני אאנוס באכזריות את
המורה שלי לגיאוגרפיה, או לחילופין את אחותו הקטנה של החבר הכי
טוב שלי, גם לי יש רק כסף וכוח בראש, ובדיוק כמוכם, גם אני
מתבייש להודות בזה.
כן, אני יודע, כל הסיפורים האלה, הבולשיט הזה על סיפור קצר עם
גיבור, ושגיבור הוא שונה מכולם ובגלל זה הסיפור מתרכז בו...
בולשיט. אני בדיוק כמו כל אחד ואחד מכם, כמו כל אחד ואחד מאלה
שקוראים את הסיפור הזה. כן, אני הגיבור, אז מה? אז אני הגיבור,
אז אני "שונה מכולם"? לא, אני בדיוק כמוכם. אני אפל ומושחת,
טוב לכם? אבל לא יותר מכם, זה בטוח. אני אמנם אפל ואני אמנם
מושחת, אבל אני לא פחות אפל ומושחת מאבא שלי שכל יום דופק בתחת
את השותף שלו לעסק, וגם לא פחות אפל ומושחת מאמא שלי שכל יום
מזריקה לעצמה טונות של הרואין ודופקת בעצמה איזה שלושה גברים
בבת אחת.
ותתפלאו או לא, אנחנו גם משפחה בדיוק כמו כל משפחה אחרת.
מה? נראה לכם שאבא שלכם לא דופק בתחת את השותף שלו לעסק? דופק
גם דופק, חביבי, רק אולי במקרה יש לו שותפה.
גם אנחנו יודעים להתנהג כמו משפחת בריידי בארוחות משפחתיות כדי
להיות צדיקים ולרצות את הסבתא שלנו שכולם כבר רוצים שתמות כדי
לקבל ירושה. גם אנחנו יודעים לשקר למס הכנסה ולהכניס את
הביקורים של אבא לזונות ואת ההרואין של אמא כ"הוצאות עבודה".
כן, הוצאות עבודה, שמענו. חתיכת עבודה גם יש להם, לדפוק את
החיים של עצמם ושל כל מי שמסביבם.
כשאני הולך לבית ספר, מרוצה מעצמי ומהחיים המושלמים שבניתי
לעצמי, אין מישהו אחד שלא מפחד ממני פחד מוות וכמעט משתין
במכנסיים מרוב דאגה לחיים שלו. כן, כאילו שאני אעשה לו משהו.
אני רק נהנה מהפוזה הזאת של ה"ראפר הקשוח" וכאילו שמישהו לא
יודע את זה.
אם אני באמת רוצה למרר למישהו את החיים אני פשוט אדפוק את
אחותו הקטנה או את חברה שלו באיזה יום שישי ואכניס אותה להריון
או משהו ויאשימו אותו אחר כך.
סבא שלי תמיד היה אומר ש"גבר אמיתי יודע מתי לדפוק ולזרוק".
כמובן שהוא חי בעולם אחר, בזמן אחר, במקום אחר. אבל כאלה דברים
נכונים בכל העולם. אינטרגלובציונליסטי או איזה חרא אחר, כמו
שאומרים.
זה בעצם היה הכי נכון באיזה יום שישי כשמצאתי איזה ילדה בת 15
באיזה מועדון דפוק ומשעמם שהבירה שלה הייתה ממש לידי אז הכנסתי
לה איזה משהו למשקה. אחרי זה היא ממש נמרחה עלי, וכשמישהי
מציעה, אני יכול לסרב?
אז עלינו לאיזה חדר מתפורר, עשינו את שעשינו ואז הלכתי לפני
שהיא תתפכח ותבין מי אני ומה קרה.
וזה היה ממש מזל בגלל שבדיוק שלושה ימים אחרי זה אז התפרסם
הסיפור באיזה עיתון מעפאן. ברור שכל הפרטים שם בכלל לא היו
נכונים והכל שם היה מעוות סטייל "הקורבן המסכן". היא לא ספרה
איך שהיא ילדה בת 15 שהולכת למועדוני לילה ושותה אלכוהול, ואיך
שהיא נמרחה עלי כמו ממרח טונה על ג'בטה.
לא, מה פתאום. אצלה בסיפור היא שתתה קולה בארוחת ילדים שלה או
משהו ואז מישהו בה וסימם אותה ואנס אותה. כן, שמענו. אולי
סממתי אותה, אבל בסך הכל נתתי דחיפה קטנה למשהו שהיה קורה
ממילא גם בלי זה. סתם האצתי את התהליך, זה אסור? מי אמר שאסור
לי לשלוט בזמן? אם אני ארצה אני גם אשתלט על העולם.
בכל מקרה, בגלל שהיא נתנה את כל הפרטים החארות המטומטמים האלה
אז אף אחד שממש היה שם לא יכול היה לקשר את זה אלי, אז שוב,
כמו תמיד, נצלתי וחזרתי לחיות את החיים שלי, מרוצה מעצמי
ומהפנטזיות שלי על המורה לגיאוגרפיה.
ואתם בטח שואלים את עצמכם מה הקטע של כל הסיפור הזה. לאן זה
מוביל, איך העלילה מתפתחת פה? אז יש לי חדשות בשבילכם, היא לא
מתפתחת. בכלל כל הסיפור הזה דפוק לאללה ואני סתם כותב אותו כי
אני מת משעמום וכי בא לי לספר לכם על העולם הדפוק שלי. ואז אני
אקבל מכם כל מיני תגובות על איך ה"איכות הספרותית של הסיפור"
שווה לתחת ושאני לא צריך בכלל לפרסם פה. אז מה? אסור לי? אם
אני ארצה אני גם אשתלט על העולם....