והנגיעה שלו צורבת
ממחשבה מגעגוע.
בכל ליטוף צורם זורם
נגלה בצווחת אילמים החסרון .

היו ימים, התשוקה הייתה בוערת ויוקדת,
היו ימים יכולתי לומר בם אהבה.

אם תתקרב אשרט אותך, אתה מכאיב לי אהובי,
אם תתרחק אשנא אותך, אתה פוצע בעורי.

והמילכוד שבין שפתיו, בור פעור ומלחש,
מגע אצבעותיו חריש, מרגיע, עוטף לוטף  ומתפלש.
גופו נצמד אלי דבק וממלא בי,
להזכיר חסרונותי להחדיר את מה שאין כי
יאלף אותי בזאת אליו, ובעלפוני אשכח
את שמוחי סער בו, את שליבי צרח.
חושיי טובעים, תאוים כנועים, ממורכזים
כשהדממה שוב מדממת בין אסופת שברים.

ופיסותיי,
סיכות קטנות מתחדדות בי,
יחברו, ישרטטו גבולות,
על כל סיכה מרחק.
ובין נעיצה לנעיצה אשכח
עם התנקזות דמיי אסלח ואשתוקק לו
כי הכאב מתוק מדם, כמו ערפד גומע ולוגם.
כי הוא ישכיח צערי בהבטחות רק אם אאיים.

אם תקרב לא אוכל לך, אתה מכניע גם אותי.
אם תרחק אברח ממך, יגליד גם צווארי.

ושיטפון פני, ניגר הדם, דמעות וחום חונק,
ושיטפון חיי, אוזלת הזמן, והשעון עוד מתקתק.

גזולה עומדת מתמכרת - המגע מוכר.
ידו מושטת נאחזת תופסת בבשר.
ערפד יונק צוואר, דמי מבין שפתיו ניגר
אח"כ יעלה נושק אלי בטעמו המר.
טעם אהבה מתה. טעם קשר שנגמר.
ואחיזתו משתקת זיכרון עקר
נחבא אשר שנגלה ביננו אל תוך דמיי עבר.