האדון משה רוזנצוויג לבש את מגבעתו הטובה ביותר, את מעילו
המחמם ביותר ואת נעליו האורטופדיות ביותר, ויצא מביתו.
יעדו היה ברור, ביתה של העלמה הלנה ירקוז, חברתו לחיים. מטרתו
אחת הייתה - לנתק את קשר האהבים המסועף אשר התפתח ביניהם.
נימוקיו לכך היו רבים, אך הוא מצא את טיעונו העיקרי - איבוד
רגשותיו כלפיה - כמספק למדי. הוא שקל לבצע את הפרידה דרך
הטלפון, אך החליט שחוקי הנימוסין וההגינות חייבו את הליכתו אל
ביתה, אף על פי שחששותיו מפני כך היו רבות. בעיקר חשש משה כי
תצליח היא, בעזרת דרכי עורמה שהן מתת האל למין הנשי, לשכנע
אותו לחזור בו מהחלטתו, על אף נימוקיו הרבים והמגובשים. אך לא
ולא! משה רוזנצוויג יצא לבצע מטלה - ואותה הוא יבצע ויהי מה!
שום תכסיסים או תחנונים לא יפעלו עליו עתה, משגמר בדעתו על
ביצוע הפרידה - מהלך שהתבקש כבר חודשים רבים.
בהגיעו לרחוב הזמין מונית וביקש שתסיע אותו אל עבר ביתה - שהיה
רחוק למדי מביתו בקצה השני של העיר. למעשה, הידיעה כי זוהי
הפעם האחרונה בה הוא עושה את הנסיעה הארוכה מביתו אל עבר ביתה
של הלנה הקלה בעיניו את שעמום הנסיעה ודלות המראות שבדרך.
מעתה, חשב לעצמו, לא יידרש עוד לשאת את המראה המונוטוני והקודר
של בנייני הקומות הדלים בעיר מגוריו. בינו לבין עצמו הודה כי
מרחק גיאוגרפי זה היווה את הכף המכרעת בהתלבטותיו בין טיעוני
הבעד והנגד לפרידה. כאשר סוף סוף הגיע ליעדו, פנה לנהג שהיה
כבר מוכר לו וזכור לשלילה בשל הדלות הרבה בנושאי השיחה אותם
פיתח - הנושא שהיה בראש מעייניו היה, משום-מה, תשלומי הארנונה
הגבוהים בעיר זו וכל מה שמתלווה לכך - והניח בידו סכום כסף
נכבד ממנו נפרד בצער רב.
משה דפק בנימוס מוגזם על דלת ביתה של הלנה, וכעבור דקות מספר
של ציפייה חרדה בקור החורפי, נפתחה הדלת ועל פניה של הלנה -
חיוך רחב. משב של רוח חמה תקפה את משה בדיוק עם פתיחת הדלת.
"שלום!" אמרה הלנה בשמחה.
"שלום," הסכים משה בקול קודר ונכנס לביתה.
הוא הוריד את כובעו והניחו על הקולב. את מעילו השאיר עליו - לא
הייתה בכוונתו להישאר בבית זה זמן רב מן הנדרש.
הלנה הייתה לבושה בחלוק דק במיוחד - דבר תמוה במיוחד לאור גל
הקור האחרון שפקד את האזור - והיא התיישבה בכסא שעל יד משה
שכבר הספיק להתמקם בספת האורחים בסלונה.
"מה עם נשיקה?" היא שאלה בקול המדמה עצבות, אך למעשה מסווה מנת
אושר לא קטנה.
משה הביט בהלנה במבט סוקר. היא לבשה, כאמור, חלוק דק למדי,
חלוק אשר חשף את מבנה גופה אותו מצא מאז ומתמיד מן המושכים בהם
נתקל מימיו. במיוחד בלטו אזוריה המחוטבים שאותם דימה תמיד משה
לגל רגוע בים שקט. בהביטו בפרצופה שם לב כי היא מאופרת, ולא
בכבדות יתרה כפי שחטאה היא לעשות על פי רוב, כי אם בדיוק במידה
המתקבלת על הדעת - דבר שעשה אותה יפה למדי בעיניו באותה העת.
משה, שכמעט ושכח את מטרת בואו, קם על-מנת לנשקה.
הלנה, מצידה, ניצלה את קומו בשביל לתופסו באזור עכוזו ובכך
משכה אותו אליה והחלה לנשקו בעזות.
משה, שהחל לקלוט את המתרחש תפס את עצמו רגע לפני שנסחף אף הוא
לתעלוליה המיניים של זו, וחזר למקום מושבו הקודם.
"מה קרה?" שאלה הלנה, מופתעת, "אתה לא מרגיש טוב?"
"לא, דווקא חש אני בטוב." למעשה היה באימרה זאת קצת מן
השקריות, שכן לאחרונה התגלו אצל משה סימני תשישות גופנית אשר
הרופא המליץ לעקוב אחרי התפתחותם, אך לשתפה בזאת הייתה מהווה
מבחינת מטרתו של משה ירייה ברגל, שכן היה זוכה ברחמיה שהיו
מסיחים את דעתה מן העניין הנידון - והרי רצה הוא לצאת מביתה
עוד באותו היום כשהכל סגור ומוגמר. לא חפץ הוא לחזור עוד פעם
בשביל סבב שיחות מייגע נוסף שבוודאי הייתה דורשת לו הסתיימה
הפגישה היום עם סימני שאלה - דרישה לה היה נאלץ להסכים מטעמי
נימוס בסיסיים.
"אז מה קרה?" חקרה.
עתה התלבט משה באיזו גישה לנקוט. האם להטיח את הנושא בפניה
למען יוסר כל צל של ספק ולמען יוריד במהרה משא כבד זה מעל גבו,
או האם לנקוט בגישה האיטית יותר שבין כה תוביל לסיום הקשר, אם
כי בשעה מאוחרת יותר של היום.
"ראי נא, הלנה," פתח משה, "בוודאי שמת לב לאחרונה כי אינני שש
לגשת עימך לחדר המיטות,"
"אמרת שזה בגלל שאתה מדוכא אחרי מות סבך!" קטעה אותו הלנה
בזעקה פתאומית.
"ובכן... כיצד אנסח זאת? למעשה, עיוותתי במעט את האמת,"
"לא התאבלת על מות סבך?" תמהה.
"לא!" התרעם משה, "חלילה וחס! פשוט, לא זו הייתה הסיבה..."
"אתה בוגד בי???" זעקותיה של הלנה היו עתה אף רמות יותר כעת.
"לא, כלל וכלל לא. פשוט..."
משה השתתק בעוד הלנה הביטה בו בציפייה דרוכה.
"פשוטו, אינני חש כלפייך את אותן הרגשות שחשתי בעבר." הצהיר.
עיניה של הלנה התרחבו.
"אתה בוודאי צוחק איתי, נכון?" זעקת שבר יצאה מפיה.
"לא, לצערי, לא בכך מדובר."
"אתה... אתה בוגד בי!" המשיכה הלנה בזעקותיה, "אל תכחיש את
זה!"
"וכי הכיצד אוכל לא להכחיש את השקרי?" תמה משה.
"אבל... אבל זה בלתי אפשרי! רק לפני חודש אמרת לי שאתה אוהב
אותי!"
משה הביט אליה בצער.
"אנשים משתנים, רגשות משתנים."
דומה היה כי סערת רגשות עזה פקדה עתה את הלנה. היא הביטה לכל
צדדי הבית כחיה כלואה, כאילו שבאחת מקירות הבית או פינותיהם
תימצא ישועתה.
לפתע נרגעה ותקעה במשה מבט מפתה.
"אולי אתה צריך," היא אמרה בעודה משחררת בתנועות איטיות
ורגועות את חלוקה, "איזכור קטן לגבי מה שאתה אוהב אצלי."
משה הביט בה כמשותק. מראה עורה החשוף עוררו בו פרץ רגשות בלתי
ניתן לשליטה.
הלנה, אשר ראתה כי משה אינו מגלה התנגדות יתרה, החלה לנוע
בתנועות איטיות אל עבר משה, בעודה מסירה מעליה את חלוקה
לחלוטין. משהגיעה אל ספתו, החלה להוריד אט-אט את בגדיו. היא
התחילה במעילו, ומשסיימה פנתה אל פתיחת כפתורי חולצתו. עם סיום
הורדת מלבושי החלק העליון של גופו, החלה ביד אחת להוריד את
מכנסיו, כשבידה השנייה עיסתה באיטיות את אזור החלציים שלו.
פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, גמר בליבו משה להפסיק את מעשיה של
הלנה. הוא העיף את ידיה ותפס את חולצתו, אותה החל לכפתר מיד
בחזרה אל גופו.
הלנה נשברה לדמעות עיקשות.
"איך?" היא שאלה, כולה בכי וייאוש, "איך אתה יכול לעשות לי את
זה?"
משה הביט בהלנה ללא כל מענה.
הלנה, מצידה, ברחה אל חדר השירותים.
משה לא חשב ללכת בעקבותיה. הוא סבר כי בוודאי רצתה להוריד את
האיפור - שבין כה נהרס בינתיים בעקבות בכייה המר - או שמא חפצה
לרענן את עצמה לקראת מטח פיתויים חדש.
כעבור מספר שניות, בטרם משה הספיק להחליט כיצד יתנהל עם חזרתה
של הלנה לסלון, נשמעה ירייה ואחריה שרר בחדר שקט מחריד.
משה רץ מבועת אל חדר השירותים, אשר דלתו הייתה נעולה.
"הלנה?" קרא, אך נותר ללא מענה.
הוא דפק בדלק בחוזקה וקרא בשנית בשמה.
לפתע, חש הוא בזרם מים הנוגע ברגלו. הוא הביט ארצה וראה,
לחרדתו הרבה, דם. משה, שעתה הבין את אשר התרחש בתוך חדר
השירותים, פנה במהרה לטלפון והתקשר ראשית אל כוחות המשטרה
העירוניים ולאחר לחברת המוניות על מנת שאלו יחזירו אותו לביתו.
הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שהוא באותו הבית עם גופתה
הנרקבת של הלנה, ועל-כן יצא מיד מביתה, אוסף את מעילו וכובעו
בדרך.
בעודו מחכה בחוץ לכוחות המשטרה או למונית לה קרא - מי מהם
יגיעו קודם יכל רק לנחש - הביט אל דלתה של מאהבתו המנוחה והרהר
בקדרות.
'אולי באמת מוטב היה,' חשב לעצמו, 'אילו הייתי מבצע מטלה זאת
דרך הטלפון.'

סוף.

30.1.2002