"זונה!!!"
צעקתי לה, והיא אפילו לא הנידה עפעף. צעקתי גם כלבה, פוסטמה
ושאר קללות אבל היא המשיכה ללכת. לא יכולתי לכעוס עליה, לא
ידעתי איך.

שוב רבנו, אני והיא. הריב שלא נגמר אף פעם. כל פעם אנחנו
מוצאים סיבות חדשות לכעוס זה על זה אבל הבעיה היא שאני לפחות
לא מוצא דרכים חדשות לכעוס עליה. שוב ריב טיפשי וקטן על פליטת
פה שהייתה אמורה להיות בכלל בדיחה.

אני מסתכל סביבי כל יום ומרגיש כמו בסט של לגעת באושר. תפאורה
סינתטית, פרחים מפלסטיק בלי ריח, אנשים עם איפור ומסכות,
משחקים את החיים. בחיים, כמו בטלנובלה ספרדת משובחת יש הכל. יש
אהבות גדולות, בגידות מכאיבות, שמחה, ממש כמו בטלנובלה אמיתית
אבל יש בעיה אחת. אין כעס.
אנשים בימנו כבר לא יודעים איך לכעוס ותתפלאו עד כמה שזה רע.
מילים כמו כלבה וזונה הן כבר ברכות יומיומיות.
כשצעקתי את המילים הללו לידידה שלי בזמן שיצאה מהחדר בסערה,
ממש כמו ב"לחיי האהבה", היא לא כעסה, אפילו לא התרגשה. זה היה
כמו 'שלום' או  'להתראות'. גם הפעם, כמו פעמים רבות לפני כן,
עצרתי את עצמי ונעלתי את הרגשות. רציתי לכעוס עליה בקול רם,
שתבין קצת מה היא עושה לי, אבל לא ידעתי איך.

אז איך כועסים?
לא שאני בעד קללות וגידופים אבל צריך לכעוס לפעמים, לא?!
מילים, הכלי החזק ביותר שלנו לתקשורת הפכו לחסרות משמעות
בעיני. מילים הפכו קובץ הבהרות בלבד, חלולות. המילים הפסיקו
להעביר את המסר הרצוי, הן כבר לא מבטאות את הרגשות האמיתיים
שבלבנו.
הכל התחיל בנו, בני האדם כמובן. הכל התחיל שהשתמשנו במילים בלי
לשים לב למה שאנחנו אומרים. כל המילים המיוחדות שהיו פעם הפכו
למילים רגילות. הוצאנו את הכוח למילים, עכשיו סתם נשארנו עם
קבוצות מבולבלות של אותיות שמרכיבות דברים חסרי משמעות.
אז מה עושים כשאי אפשר להרגיש דרך מילים?

היום ראיתי את הידידה שלי שוב. מאוד כעסתי עליה אבל נותרתי חסר
מילים.